הנה הוא הגיע לו, התאריך שהורים רבים כל כך סימנו בטוש אדום ביומן וסימנו X על הימים שנותרו עד שיגיע – הראשון בספטמבר. הילקוטים נארזים, הספרים עטופים, קופסאות האוכל כבר בפנים, והילדים נשלחים לדרכם, בתחושה מעורבת של גאווה, געגוע והקלה.

הספירה לאחור החלה... עוד כמה ימים, אוטוטו, זה כמעט כבר כאן – פתיחת שנת הלימודים.

מאות הורים וילדים נרגשים יבואו בשערי הגנים, בתי הספר, הכיתות, המשחקיות, מגרשי הספורט.

המדוזות, אוח, המדוזות. הן כבשו כל חלקה טובה. חברה אוהבת ים במיוחד כתבה לי שהיא הגיעה לחוף, שהיה זרוע כולו במדוזות, והחליטה להתעלם ולהיכנס, כי איך אפשר להסתפק בחול, והטיק-טוק-טיק הקצוב של המטקות וארטיק כשברקע יש את הכחול-כחול הזה.

(*אזהרת מסע: הסיפור הבא מכיל כמה שמות מאתגרים להגיה, אבל היות ואתם קוראים מעל גבי המסך, אני סומכת שיהיה בסדר).
אגדה סינית מספרת שבבוסתן של שיוואנגמו (המלכה של המערב) גדלו עצי קסם בעלי תכונות מופלאות.

למרות שאני בדרך כלל מקטרת על מזג האוויר בקיץ (מתוך הזדהות עם כל יקיריי הצמחים, בעלי השורשים, שלא מתאפשר להם לתפוס פינה מוצלת מתחת למזגן ונאלצים לעמוד בחוץ מתחת לשמש הקופחת), השבוע דווקא חשבתי שמאד נחמד לי לגור במדינה חמה.