למי הוא נתן את הריח, בעצם? ואיך מים המלח ליריחו, כשגם כשעומדים מתחת לשיח (שיח, אגב, לא עץ), לא מריחים כלום? 

נסתרות הן דרכי השירה ודרכם של אמנים. בתקופה האחרונה הרימונים מזכירים לי דווקא שיר אחר, של להקת נשים בשם a-wa ששרות בתימנית.

אני כל כך אוהבת ריח פריחה של פירות הדר. 

אם תראו אישה, שלפי כל הסימנים נראית נורמאלית, עומדת מתחת לעץ קלמנטינות, תפוזים או לימונים ומרחרחת ועל פניה הבעה של עונג עילאי – אל תחששו, ואל תחצו את הכביש לצד השני, זו רק אני שואפת כמה שיותר מהבושם הזה, לפני שהוא מפנה את מקומו לפרי.

אננס תמיד נראה לי כמו פרי שהוא לא רק אקזוטי, אלא ממש לקוח מהאגדות, פרי שאוכלים רק באירועים מיוחדים, ואם מגלים אותו בארגז הפירות זו ממש חגיגה.

אולי בגלל שפעם אננס טרי באמת היה בחזקת אגדה – היינו מכירים אותו בעיקר מתמונות בספרים שתיארו מקומות רחוקים ואקזוטיים, תמונות של  פחיות שימורים, והעיגולים הזרחניים עמוסי הסוכר של האננס המיובש שמכירים בט"ו בשבט.

נכון שהשם מסקרן? מסתבר שזהו השם המדעי של פרי הקובו, ומסתבר עוד ששמו העברי הוא תפוח מדברי.

אפשר בעצם לנחש למה (או לפחות אני מנסה לנחש): הוא עגול ואדמדם כמו תפוח מבחוץ, והוא מתאים מאוד לגידול במדבר בגלל שהוא בעצם גדל על קקטוס – נתון די מפתיע בהתחשב בכך שלקובו, כלומר לפיטאיה העמודית, אין קוצים.