הימים קרים, חשוכים וקצרים. קשה לצאת מתחת לשמיכת הפוך בבוקר, קשה לצאת מהבית בערב, ובכלל, מתחשק להתכרבל, להשתבלל, לקחת קערית מלאה במשהו חם וטעים ולבהות בגשם השוטף שמעבר לחלון.     

אני אוהבת להקשיב לטיפות ולהודות על קורת הגג מעל הראש ואמצעי החימום, והקערית עם המשהו הטעים, וגם על האנשים שמארחים לי חברה במזג האוויר הזה, כדי שהקרירות לא תיכנס עמוק מדי ללב.

חג חנוכה שמח! עוד יום ותתחיל החגיגה האמיתית – נרות ידלקו על החלונות, סביבונים יסתובבו וילדים יזמרו שירי חג.    

החלק החשוב של החג, הסופגניות על שלל גווניהן כבר כאן מזמן - עושה רושם שכל שנה הסופגניות מקדימות להופיע יותר ויותר, והן הופכות למשונות, מגוונות ורחוקות יותר מהמקור שכלל גוש גדול של בצק עם נגיעות ריבת פטל מלמעלה ואבקת סוכר בדיוק במידה שמבטיחה שאין סיכוי לאכול את כל הטוב הזה בלי ענן אבק לבנבן גם על הפנים וגם על החולצה.

קר, חשוך ורטוב בחוץ. איזה יופי! סימנים מובהקים של חורף.   

אז החורף אכן הגיע סוף סוף, אחרי שכבר נואשנו כמעט לחכות לו ליד החלון וחשבנו שלעד נתהלך כאן בטריקו קצר.

אז בהמשך לשבוע הקודם, שבו פנטזנו על גשם והתחלנו עם סקירה קצרה על כל העלים הירוקים שמביא אלינו החורף – עוד כמה מילים על הירוקים (ועל הגשם).   

). אמנם נחתו עלינו כמה טיפות, אבל אנחנו (וגם הצמחים) מייחלים לעוד.

עוד שבוע בפתח, עוד תקווה לגשם.  

עוד מבט שמופנה לשמיים, עוד אנחה בשם ירקות החורף שלנו שתולים בנו עיניים כלות, ומצבעים בלי אומר על לוח השנה, שבו הימים ימי סוף נובמבר וגשם – אין.