חורף הוא עונת הנשנושים. מנשנשים בין הארוחות, בזמן הארוחה, ובין הנשנושים – חושבים על הנשנוש הבא. 

לפעמים מנסים לשתות כוס תה במקום. הבטן מתרעמת על התעלול. "פחמימות! דלק לחימום!" מגיעה הקריאה ממעמקי הקיבה, שנשמעת כמו רעם מתגלגל רחוק.

זמן קסום מתרחש עכשיו בחוץ, בטבע. בשדות ממשיכים לגדול להם ירקות ופירות העונה – הלימונים מאיימים לכופף את העץ בחצר האחורית עד הקרקע.

הכרוביות כל כך לבנות שאפשר להשתמש בהן לתאורה, וכל כך קשות וקראנצ'יות שאפשר לדמיין את הצליל שהן עושות על השיניים כשנותנים בהן ביס; יש עלים ירוקים בשפע, ברוקולי נהדר, מלפפונים קריספיים, סלק שישמח כל תנור ומרק וצנוניות חריפות-חריפות, שמגיעות בשלל צבעים.

אני יכולה לדבר על ט"ו בשבט המון (ולכתוב עליו לא פחות). הוא חג כל כך אהוב בעיניי. ראשית, בגלל שאת קדמת הבמה תופסים הפעם העצים והפירות. 

אם בחגים אחרים בני האדם הם המוטיב המרכזי, גם אם מדובר בחג האסיף, הקציר או הקטיף – החג הוא חג חקלאי, וחקלאים הם בני אדם.

ט"ו בשבט בפתח, ומרגישים אותו באוויר. 

אני לא מתכוונת לנקודת הזמן הזו ביומן במהלך פברואר, שמרגישה קצת ריקה – כי חגי תשרי כבר עברו וסיימנו לסדר את הבלאגן שהם השאירו אחריהם, ומתחילים לחפש ביומן – מתי שוב הילדים בחופש מבית הספר; אני גם לא מתכוונת לזה שכבר אין סופגניות, אבל אוזני ההמן מתחילים לצוץ, וגם הפירות היבשים.

אנחנו רגילים שקוראים לפירות וירקות על שם הצורה שהם יוצרים, שמזכירה לפעמים משהו דומה (כמו למשל האבוקדו, שהזכיר לאצטקים... ובכן, אשכים).  

לפעמים השם קשור לתכונה בולטת של הפרי – כמו הצבע, או הטעם.