יש הקבלות שההגיון שבהן חומק ממני. למה דווקא "ראש כרוב" נחשב לעלבון?

בכרוב יש המון שכבות, אולי "ראש כרוב" הוא דווקא מי שחושב בצורה מורכבת, ממש "מחוץ לקופסא"? גם הצנון סובל מיחסי ציבור לא מוצדקים בכל מה שקשור לביטויים – "יבש כמו צנון" נשמע לא מחמיא בכלל.

למען האמת, לכל אורך שבוע שעבר הרושם היה שאין חורף בכלל.

עבר אוגוסט ועבר לו חג הסוכות, אחרוני העולים לרגל, גם אלו שהידרו מאוד ואכן הלכו ברגל (יש כאלו?) כבר הגיעו הביתה, הקישוטים הוסרו, הסוכות מאופסנות בבוידעם, האתרוגים כבר הפכו לריבה ולסגולה טובה, וגשם – אין.

חשבתי לכתוב דווקא על ההקשר הידוע הזה בין דלעת לבין ההאלווין, ועל המנהג החביב הזה לגלף דלעת ולהניח בפנים פנס, אבל אז נזכרתי על הסיפור הילידי האמריקאי על שתי האחיות של הדלעת, ועל הילדות המתוקה שלהן. 

משום מה, כשחושבים על אחיות של דמות מתוך אגדה, הן לרוב לא מצטיינות באופי חברותי.

ברוב חלקי הארץ, לא התברכנו בשלכת משמעותית.

הכל כאן או ירוק עד או צחיח לגמרי החל מיוני, ומעטים הם העצים שמשווים לסביבה שלהם חזות אירופאית והופכים את הנוף לכתום-צהוב-אדום.

אנונה היא פרי של קונצנזוס. 

אין לי את הריח שמלווה את הגויאבה, שחלק נישאים על כנפיו מרגע שנכנסים לחנות, וחלק לא מוכנים שהוא יתקרב אליהם הביתה (גם לא אם הוא בתוך שקית, שמונחת בתוך שקית, בתוך קופסא אטומה במקרר.

כמה פירות אתם מכירים שמגיעים בצבעים זרחניים מגניבים? 

כאלו שהופכים כל צלחת פירות למקצועית, וכל סלט לטרופי ועסיסי? יש פירות שמגיעים בצבעים זוגיים – ענבים לבנים ואדומים (נכון, יש גם את המוסקט באמצע), תפוחים ובננות מגיעים בקשת שלמה של צבעים, וכל שאר הדוגמאות שעולות לי בראש בעניין הצבעים הם בכלל ירקות: בצל, כרוב.

יש פירות שמזכירים לי את עבודת ה"שורשים" מבית הספר – שרטוט מסועף של כל בני המשפחה, מצד מי, מי הביאם לעולם ואת מי הם הביאו בתורם, ועם מי התחברו. 

ככה זה עם משפחת ההדרים – למרות שסמל ה "ג'אפה" הוא אחד המוכרים והמזוהים ביותר עם פירות ישראל, לצד תמונות של חלוצים שזופים בכובעי טמבל אוחזים ארגזים עמוסים לעייפה של תפוזים כתמתמים, התפוזים לא תמיד היו כאן.

לפני כמה ימים עבר עלינו ראש השנה, עם כל ההתרגשות הכרוכה בו.

אנשים התרוצצו, עשו קניותיהם לחג, בחרו אחד לשני מתנות, הילדים הכינו כרטיסי ברכה, שולחנות מלאי כל טוב נערכו, מפות נשלפו, משפחות התיישבו יחד, בירכו, איחלו אחד לשני כל טוב.

למי הוא נתן את הריח, בעצם? ואיך מים המלח ליריחו, כשגם כשעומדים מתחת לשיח (שיח, אגב, לא עץ), לא מריחים כלום? 

נסתרות הן דרכי השירה ודרכם של אמנים. בתקופה האחרונה הרימונים מזכירים לי דווקא שיר אחר, של להקת נשים בשם a-wa ששרות בתימנית.

אני כל כך אוהבת ריח פריחה של פירות הדר. 

אם תראו אישה, שלפי כל הסימנים נראית נורמאלית, עומדת מתחת לעץ קלמנטינות, תפוזים או לימונים ומרחרחת ועל פניה הבעה של עונג עילאי – אל תחששו, ואל תחצו את הכביש לצד השני, זו רק אני שואפת כמה שיותר מהבושם הזה, לפני שהוא מפנה את מקומו לפרי.