קריסחנוכה שמח!

דצמבר 28, 2019

הימים קרים, חשוכים וקצרים. קשה לצאת מתחת לשמיכת הפוך בבוקר, קשה לצאת מהבית בערב, ובכלל, מתחשק להתכרבל, להשתבלל, לקחת קערית מלאה במשהו חם וטעים ולבהות בגשם השוטף שמעבר לחלון.

אני אוהבת להקשיב לטיפות ולהודות על קורת הגג מעל הראש ואמצעי החימום, והקערית עם המשהו הטעים, וגם על האנשים שמארחים לי חברה במזג האוויר הזה, כדי שהקרירות לא תיכנס עמוק מדי ללב. אני חושבת לפעמים על האנשים שגרו כאן לפני מאות ואלפי שנים, על הלקטים והנוודים – על החורפים והגשמים שעברו עליהם, ואיך זה לא לדעת אם תהיה קורת גג בגשם, ואיפה תהיה מחר ואם יהיה מספיק אוכל.

בין ימי החורף שעברו עלינו היה גם יום עם תאריך מיוחד – ה21 לדצמבר, היום הקצר ביותר בשנה עם הלילה הארוך ביותר בשנה בהתאם (7 שעות ו-41 דקות בלבד של אור. 8 שעות ו-49 דקות פחות מאשר ביום הארוך ביותר של השנה, ביוני…אז אם הרגשתם ש"עף לכם היום", יכול להיות שזו הסיבה). ביום ההיפוך החורפי, עבור אלו שנמצאים בחצי הצפוני של כדור הארץ, השמש נמצאת בזוית בה כמות שעות קרני האור היא הקטנה ביותר, וממנה, בהתאם לתנועת כדור הארץ וזוית הנטיה שלו על הציר, יתחילו שעות האור להתארך.

השנה קורה שבשבוע אחד מתרחשים החגים שסובבים כולם סביב מוטיב האור והחושך, הקושי והגאולה – חנוכה וקריסמס. לכולם טקסים שונים, מילים שונות ותלבושות שונות. המוטיב והסיפור מאחורי כל כותרת של חג הוא אולי שונה, אבל התחושה היא אותה תחושה – כשקר בחוץ וחשוך כל כך, והאוכל ברובו (אם לא כולו) נשען על המצבורים שנשארו מהיבול האחרון, ולא ברור מה יעלה בגורל השנה הקרובה ומתי יחזור האור והחום – מתגנב החשש ללב (יש מי שקורא לזה "דיכאון חורף". אני קוראת לזה "מחשבות של לילה" – הפחדים והחששות שמצליחים להכנס ללב ולראש רק כשחשוך, ובבוקר הם מתאדים להם חזרה למאורה). זה אנושי כל כך, ולכן ברור כל כך שכל אחד צריך חג שבו אפשר להתכנס, ולשיר ולהדליק המון אור, וביחד להרגיש טוב יותר.

בני אימפריית האינקה, הקדישו לתאריך ההיפוך חג מיוחד – האינטי ריימי, או פסטיבל הריימי, חג אל השמש שהיה האל החשוב ביותר עבורם. בימים בהם אנשים בהו בשמיים חלק ניכר מהיום (כי לא היה מסך, ולבהות בתקרה היה צפוף ומשעמם…) הם הגיעו למסקנות מעניינות – כמו למשל בנוגע לחיוניות האור לחיים כולם, וקידשו את השמש. האינטי ריימי, חג יום ההיפוך וגם חג תחילת השנה – היה בין 4 הטקסים החשובים ביותר, ובו נשאו ברכה לאל השמש במקדש שלו (ממנו נשאר רק המסד, החלק העליון הפך לכנסיה…) התלבשו בבגדים טקסיים, שרו, רקדו והקריבו קורבנות כדי שהיבול של השנה הבאה יהיה מוצלח. כשהגיעו הקתולים לאיזורי האינקה הם השביתו את השמחה המסורתית הזו, או הפכו אותה ליום "ג'ון המטביל" (שמתקיים בסמיכות ליום השוויון בחצי הדרומי של כדור הארץ) ולכן הפעם המתועדת האחרונה בה נחגג הטקס, בנוכחות הוד רוממותו הקיסר, היתה ב- 1535. עם זאת, החל מ-1944 החלו נסיונות להחיות את הטקס העתיק, בהתאם לתיאורים שהשתמרו מתקופות קודמות.

עוד מונומנט שקשור ליום ההיפוך החורפי הוא הסטונהנג' – המצביע על הכיוון המדוייק של שקיעת השמש ביום ההיפוך החורפי. את טקס יום ההיפוך מציינים קהילות הדרואידים והפגאנים בתמיכת הקרן למורשת אנגליה באתר עצמו, בטקסים שכוללים שירים וריקודים (למרות שכבר קרה שהקהל החוגג, שמונה כמה מאות אנשים, התייצב באתר ביום שגוי – מוקדם יותר מיום ההיפוך ביממה, עושה רושם שזה לא הרס את המסיבה).