מצליבים אצבעות

ינואר 10, 2021

הכל התחיל כשהתבוננתי בדייקון, לפת ובצנוניות מונחים להם בשורה על המדף.

הרבה מחשבות התחילו לרוץ לי בראש בוזמנית (חברה שאלה אותי פעם – "תגידי, המח שלך עוצר לפעמים כדי לנוח קצת?" ותהיתי אם לגלות לה שבדיוק בשביל זה אני מפנה לי זמן כדי לנכש עשבים.

זה לא רק מהגינה, זה גם מוציא עשבים שוטים מהראש. מומלץ בחום). התחלתי לחשוב שהם בעצם כולם ממשפחת המצליבים, ואז חשבתי על זה שזו יכולה להיות התחלה של בדיחה – "צנונית לפת ודייקון נכנסים לבר".

ואז חשבתי שאין לי שום דרך להוציא מזה משהו באמת מצחיק, ושבאופן כללי לא מצחיק לי כי אנחנו בשבוע השני של ינואר ומזג האוויר בחוץ אמנם מתאים מאוד לטיולים ופיקניקים בחיק הטבע, אבל הירקות בגינה רוצים גשם (חוץ מזה שעם הסגר ממילא אי אפשר להתרחק ממש).

ואז חשבתי שאולי זו דרכה של האנושות, במצבים בהם מדגדג קצת חוסר אונים בפנים (כי חוץ מאשר להתחיל לרקוד את ריקוד הגשם, אין לי ממש רעיונות איך לעודד אותו לבוא), להתחיל לחפש את מה שמצחיק.

היות וכבר כתבתי לכם על צנוניות, הפעם אני רוצה לספר על הלפת. הלפת היא כנראה אחד מאותם ירקות שסובלים מחוסר יחסי ציבור טובים באופן כרוני – היא לא חלק מהירקות שקונים לסלט "ישראלי" שבשגרה, היא לא חלק מהרכיבים של מרק חורפי טוב, היא לא פינוק מתוק (כמו תירס), היא לא במחלקת הסופר-פוד (כמו קייל), היא לא משתלבת טוב בשייקים ונמרחת על לחם כמו אבוקדו…

היא אפילו לא פריכה וקראנצ'ית ומשתלבת טוב בסנדוויץ' כמו צנונית, ולא אורחת אקזוטית ומסקרנת מחו"ל כמו הדייקון.

אבל, עם כל מה שהיא לא – היא ירק נהדר ומומלץ! קודם כל, בגלל שהיא טעימה ממש. בעונתה, וכשלא חם מדי (ובינתיים לא חם לה מדי) היא מתקתקה-חריפה, בדיוק במידה.

מי שהמליץ "ללפת את הפת" כנראה גם חשב שהלפת (ושאר הירקות שנכללו תחת המילה הזו) מוסיפים בדיוק את קמצוץ החריפות והאקשן שחסרים לפת כדי להפוך אותה לארוחה פיקנטית ומעניינת יותר לחיך.

הלפת עשירה בסיבים ודלה בקלוריות – ולכן עוזרת בתהליכי העיכול. הלפת משפרת תהליכי עיכול באופן כללי, וברפואה העממית מקובל כי היא טובה גם לחיזוק מערכת החיסון וגם לטיפול בהצטננות, צרידות, שיעול ואפילו לצורך שיפור מצב הרוח.

העלים שלה מכילים כמות טובה של ויטמין סי (עוד לא יצא לי לנסות פסטו של עלי לפת, אבל זה נשמע לי כמו רעיון ששווה לנסות) וגם של בטא קרוטן. בשוויץ נוהגים להכין מזרעים של סוג מסויים של לפת שמן הנקרא "קולזה" – שהוא בעל ארומה וטעם חזקים ומשמש בעיקר לתיבול.

לפת מצויינת כשהיא טריה – כחלק מהסלט, בכריך, או אפילו חתוכה בצלוחית משל עצמה, בלי רוטב בכלל או בליווי רוטב סויה; היא טעימה מאוד גם כשהיא מוקפצת, או מבושלת – לשלב לפת בקדירה חורפית נותן תוספת נהדרת לטעם ולמרקם; מעבר לכל אלו – אני אוהבת גם להכין לפת כבושה, בצנצנת, ביחד עם כמה צנוניות ודייקונים. אם לא ייכנסו ביחד לבר, אז לפחות לצנצנת של חמוצים.