כמו שאתם זוכרים, לצד פירות וירקות טריים, אנחנו בגינה משתדלים גם להנגיש לכם מוצרים אורגניים טבעיים, כמו שמנים, ממרחים או מאפים, של יצרני בוטיק איכותיים שלא תפגשו בסופרמרקט או במכולת השכונתית.
במסגרת זו אני שמחה להציג בפניכם היום את סדרת הקרקרים האורגניים של 'איש של לחם'.
אני בהמשך אחזור ואספר לכם על הקרקרים הנהדרים של 'איש של לחם'. לפני שאעשה את זה אני רוצה לנצל את ההזדמנות שנקרתה בדרכי ולדבר על הקונספט המוזר הזה שנקרא 'קרקר'. מה זה בכלל קרקר ומאיפה הוא הגיע אלינו?
בסופו של יום הקרקר הוא פריט מזון מאוד צנוע, משהו שאנחנו מתייחסים אליו לרוב כפלטפורמה לממרח ולא עומד בזכות עצמו ונתפס כמזון דיאטטי (עניין שגוי כשלעצמו וממש לא מחייב), מסוג הדברים שתמיד אפשר למצוא במזווה הביתי, אך לא בהכרח מעוררים התרגשות רבה.
ספויילר: הקרקרים של איש של לחם, דווקא כן מרגשים, אבל אנא התעזרו בסבלנות, כי לפני שנגיע לגרנד פינאלה של איש של לחם, סיפור האבולוציה של הקרקר ייקח אותנו להפלגה היסטורית קצרה.
כמו הרבה מאוד דברים שאני סוקרת פה, גם הקרקר הוא תולדה של גילוי אמריקה, אם כי לא במובן שאתם חושבים. כשהספרדים הגיעו לאמריקה הם לא פגשו אינדיאנים שלועסים קרקרים. פה מדובר על השפעה יותר עקיפה. בשביל להבין את הסיפור של הקרקר אנחנו צריכים לחזור לראשית תולדות הספנות המודרנית.
מבחינה היסטורית הקונספט של חציית האוקיאנוס הוא סיפור חדש. לאורך יותר מ-4,000 שנים בהם תושבי אסיה ואירופה יצאו לים הם נהגו להפליג בסמוך לקו החוף או במקרים אחרים 'לקפץ' בין איי הים התיכון. זה לא היה פיקניק, אבל היבשה הייתה תמיד במרחק של שעות ספורות, מה שאפשר להצטייד תמיד במזון טרי.
עד סוף האלף הראשון לספירה איש במערב לא חשב לבצע מסעות ים ארוכים (הילידים באוקיינוס השקט כבר ערכו בתקופה ההיא מסעות ארוכים על רפסודות, אך התנאים באזור הזה של העולם היו שונים והיה נתק מוחלט בינם לבין 'העולם הישן'). הראשונים שהעזו, באופן מוגבל, לחרוג מהקונספט הזה ולערוך מסעות בים הפתוח היו הוויקינגים.
במהלך ימי הביניים החלו ספנים מפורטוגל והולנד להעז קצת יותר, פותחו ספינות גדולות שיועדו להפלגה בים הפתוח ואז קולומבוס גילה את אמריקה וחציית האוקיאנוס האטלנטי הפכה לעניין שיגרתי. אנחנו מדברים על מסעות שלעיתים ערכו 3 חודשים בים ופתאום הימאים נאלצו לפתח מיומנות לוגיסטית חדשה – איך מאכילים את הצוות לאורך המסע?
התחלה הייתה קשה, לאורך המאה ה-16 הספנים פשוט נפלו כמו זבובים. הלחם והקמח התמלאו עובש, הבשר המומלח היה קשה ומלוח שבקושי ניתן היה לצרוך אותו והמחסור בירקות טריים גרם למלחים לחלות בצפדינה. בקיצור, מלחים במאה ה-16 או ה-17 מתו צעירים.
מצד שני אנחנו כבר ב'עידן התבונה' ונעשו ניסיונות שונים לפתור את הבעיה. טכניקות של שימור בשר השתפרו, ספינות לקחו עמם מלאי גדול של בצל, ירק שלא מתקלקל ומכיל הרבה ויטמינים (והמלחים הוכרחו ללעוס בצל), סוגיית הלחם נותרה בעיה.
אנחנו לא יודעים מי הגה את הרעיון ראשון, אבל החל מראשית המאה ה-18 ספינות בריטיות אימצו טכנולוגיה חדשה. במקום להסתבך עם לחם וקמח, פותח סוג של ביסקוויט מלוח, יבש ומחורר, שבשונה מלחם טרי ניתן לאכסן אותו לאורך חודשים ארוכים. מבחינת חיי המלחים (והנוסעים) זה היה גיימציינג'ר שהפך את חציה האטלנטית להרבה יותר בטוחה תזונתית. מה שהחל כסטנדרט אצל המלחים אומץ גם מחוץ לקונטקסט של הספינות.
אגב, הראשונים ל"אזרח" את הקרקר היו המיישבים האנגלים בצפון אמריקה. קל להבין למה, הם התקיימו על הדבר הזה לאורך המסע, זיהו את הפוטנציאל ונהנו מהטעם הנרכש. בשנת 1801 הקים תעשיין ממסצ'וסטס בשם ג'וסיה בנט מפעל לביסקוויטים עמידים במיוחד מקמח ומים (עם ההבטחה שהם ישרדו כל מסע ימי), במהלך האפיה הביסקוויטים האלה השמיעו קול פצפוץ מוזר ולכן זכו בכינוי קרקר.
מאז, הם גם חלק מתפריט של האדם המודרני. זה הזמן להגיע לקרקרים הנהדרים של 'איש של לחם', כי יש קרקר ויש קרקר אלו של איש לחם הם אופרה אחרת והם מבוססים על קמחים אורגניים ייחודיים כמו קמח כוסמין או קמח כוסמת ומעטפת גרענים ודגנים מפנקת. הם כל כך טעימים, שאני פשוט נהנית לאכול אותם כמו שהם. בקיצור, אם לא הבנתם אני ממש ממליצה שתוסיפו טעימה מהם להזמנה שלכם.
