הלפת הוא צמח ממשפחת המצליבים שבני האדם ניזונים ממנו כבר לפחות 5,000. הוא כנראה תורבת באזור יוון של ימינו, אך למרות שמילא תפקיד מפתח בהיסטוריה האנושית ולמרות שמדובר בשורש מאוד מזין ובעל ערך קלורי נמוך (מה שהופך אותו לבריא מאוד), הוא נתפס נחות ומשעמם.
זה התחיל כבר אצל הרומאים, שקוראי המדור זוכרים כבעלי חיבה מיוחדת לירקות ממשפחת המצליבים. ובכן, החיבה הזו לא כוללת את הלפת. האזכור הבולט של הלפת בתרבות וההיסטוריה הכתובה הרומית, הוא בתור ירק שמצטיידים בו כאשר יוצאים לערב בתיאטרון. במקרה שהמחזה מחורבן או שהשחקן הראשי מזייף, הופעל 'נוהל לפת'.
כלומר, האזרחים הנכבדים (והמאוכזבים) היו שולפים מתוך הטוגה לפתות שהוסלקו בה מבעוד מועד ואז רוגמים את השחקנים על הבמה. אחרי שזה נאמר, כנראה שכאשר זה מגיע לביטחון התזונתי של כלל תושבי האימפריה הרומית, הלפת מילאה תפקיד הרבה יותר חשוב.
עם כל הכבוד לאצולה הפטריקית הסנובית והעשירה, שהעדיפה מורכבים מפונפנים כמו הכרובית, רוב תושבי האימפריה היו עובדי אדמה עניים או עבדים. בסופו של יום אף חקלאי לא מגדל ירקות בשביל שישליכו אותם בקוליסאום.
השליכו אותם כי הם היו נפוצים וזולים. הם היו נפוצים וזולים כי כנראה הרבה מאוד אנשים ניזונו מהם. נכון, הלפת אינו ירק עם סקסאפיל, אבל הוא לא נורא שונה מכרוב, ברוקולי או הקייל.
בסופו של יום, לפת היא גידול קל, מהיר המאפשר קיום בכבוד. והחל מסוף העידן הרומי היא התפשטה כגידול מרכזי לצפון אירופה שאז החלה את הצמיחה הדמוגרפית שלה ואת תהליך העיור. הלפת אפשרה את כל זה.
בואו לא נשכח דבר חשוב, זה לא שהיו הרבה אלטרנטיבות ללפת בגזרת ירקות השורש או בגזרת ירקות שיכולים להוות בסיס למאכל קדירה מזין במקומות כמו גרמניה, סקנדינביה ואנגליה. קל לנו לשכוח, אבל לפני גילוי אמריקה והמאה ה-16, לא היו באירופה תפוחי אדמה, בטטות, דלעות וירקות נוספים שאנחנו מתייחסים אליהם כאל ירקות בסיס – במשך כמעט 1,000 שנה אירופה חיה על הלפת.
כלומר רוב אירופה, העשירים עקמו את האף באופן רפלקסיבי ומצאו תחליפים. גם אחרי שתפוחי האדמה דחקו את הלפת והפכו למאכל עממי, הלפת המשיכה למלא תפקיד חשוב. במאה ה-17 כאשר החקלאות באירופה התקדמה, גילו שאם משלבים גידול לפת בין מחזורי גידול של חיטה מטייבים את הקרקע ומקשים על חרקים מזיקים להתבסס (ללפת ולחיטה יש אויבים טבעיים שונים), הלפת עצמה הפכה לגידול עבור בהמות ובזכותה גם החלה מהפכה בתעשיית הבשר.
עד שהלפת הפכה לגידול נפוץ למאכל בהמות, נהגו מגדלי בשר בצפון אירופה לשחוט את בעלי החיים כשהגיע החורף. הקושי לספק מספוא ולשמור על העדר בתנאי קרה ושלג היה גדול מדי. אחד היתרונות של שורש כמו לפת הוא שמדובר בירק שמחזיק מעמד הרבה זמן וניתן לאגור אותו.
החקלאים באירופה גילו שאם הם מגדלים לפת הם יכולים לספק לבעלי החיים מזון גם בחורף. מדובר היה במהפכה. אז כן, ללפת היו יחסי ציבור מחורבנים שהגיעו להוליווד. באחד מרגעי השיא של 'חלף עם הרוח', סקרלט אוהרה מניפה אגרוף לשמיים ומבטיחה שגם היא נאלצת לאכול עכשיו לפת, היא עוד תדע ימים יפים יותר.
בניגוד לסקרלט אוהרה אני אוהבת לפת בכל הצורות והשיטות. מאחר שעל הפרק עומדת הקדירה הראשונה של החורף, שכנראה נמצא מעבר לפינה אני מאוד שמחה שהשבוע יש גם לפת אורגנית טרייה.
