את סיפור פרומתאוס במיתולוגיה היוונית אפשר להקביל לסיפור אכילת פרי עץ הדעת בספר בראשית.
כי במובן מסוים שני המיתוסים האלה נועדו להסביר את הפלא של ההתפתחות האנושית. במקרה של פרי עץ הדעת (שאת הפרשנות החתרנית שלי לגביו חלקתי דווקא בפוסט שיוחד לפטריות), מדובר בהענקת הבינה האנושית, המיתוס פרומתאוס יותר עקיף, כי הוא מתמקד בגילוי האש, אך התוצאה הסופית זהה – שחרור תודעתי שמאפשר לנו להתפתח ולהיבדל משאר בעלי החיים.
על פי המיתוס פרומתאוס, שהיה בן כלאיים – חציו אל חציו אדם, גנב את האש ממקדש זאוס בפסגת האולימפוס והעניק אותה לבני האדם. בשלב הזה של הסיפור, אתם בטח מגרדים בראש ושואלים את עצמכם: "מה, לעזאזל, היא רוצה ממני, אנחנו בבלוג על ירקות והבטיחו לספר על השומר?"
ובכן, כשפרומתיאוס עלה לאולימפוס לגנוב את האש הוא הביא עמו גבעול יבש של שומר. את הגבעול הזה הוא הדליק מאש התמיד שבערה על האולימפוס (אם תהיתם פעם מאיפה מגיע הטקס של הדלקת הלפיד באולימפיאדה – אז זה משם) וכך בני האדם זכו באש.
הגורל של פרומתאוס היה פחות מלבב, זאוס חטף עליו את החלסטרה, קשר אותו לצוק ובכל יום הגיע נשר שאכל לו את הכבד בלי הרדמה.
הסיפור הזה לא מלמד אותנו הרבה על השומר, אבל אנחנו יכולים ללמוד ממנו על המרכזיות של הצמח הזה עבור התושבים הקדומים של המזרח הקדום. זני הבר של הצמח ממשפחת הסוככיים בעל תפרחת המטריה הצהובה נפוצים עד היום בקרבת חופי הים התיכון ומשמש את בני האדם לפחות 4,000 שנים.
כשאני כותבת 'משמש את בני האדם' בהקשר של השומר, ראוי לציין שהאזכורים הראשונים שלו הם בהקשר של צמח מרפא. היפוקרטס, אבי הרפואה ומנסח 'שבועת הרופאים', מייחס לשומר סגולות רבות ובכללן פתרון במקרה של נשיכת כלב חולה כלבת.
באופן אישי, לא הייתי מנסה את זה בבית. מצד שני, גם הרפואה המודרנית מכירה בכך שלשומר יש ערך תרפויטי אנטי דלקתי והוא נמצא יעיל להקלה של בעיות עיכול ואפילו בעיות עיניים.
לזני הבר, שאותם פגשו האבות הקדמונים, לא היה את השורש המעובה שלכבודו התכנסנו, אך גם הם מאופיינים בניחוח האניס משכר וגם העלים, התפרחת והזרעים שלהם ראויים למאכל.
כך שבנוסף להיותו צמח מרפא, השומר החל לשמש כצמח תבלין ובשלב מסוים, אחרי שבוית, פותחו הזנים בעל השורש המעובה, דמוי הפקעת שאנחנו מכירים ומוקירים היום.
אז בואו נדבר על השורש הזה ועל מה שאפשר לעשות איתו. אני אוהבת את שומר גם בגרסתו הטרייה והקשוחה, קצת מיץ לימון מעל ואני יכולה לנשנש אותו בכיף.
כמובן, שהוא עובד גם בסלטים ופלטות קרות, אבל הוא נפלא בצליה ומתמלא בטעמי לוואי עשירים ומרקם כמעט בשרני. עכשיו, כשאנו מתקרבים לשיא החורף, השומר ממש בשיאו.
כן, אני יודעת שיש כאלה שלא אוהבים את טעם האניס של השומר. אין לי מה להגיד להגנתכם, אם במקרה של הכוסברה אתם יכולים לתרץ את ההסתייגות מהטעם באמצעות הגנטיקה שלכם, במקרה של השומר והאניס, התירוץ הזה לא תופס.
אתם סתם מפסידים. נכון, מדובר בטעם נרכש, אז תרכשו אותו (אתם לא צריכים להתאמץ, הוא כבר בארגז).
