איך שרנו בבית הספר: אביב הגיע פסח בא; ועם האביב והפסח מגיעות גם המצות, אז במשך שבועיים נאכל מצות. אם כבר מצות שיהיו מצות עם טוויסט.
או במילים אחרות: מצות על בסיס קמח כוסמין אורגני.
בעשור האחרון קמח הכוסמין הפך להיות הקמח הטרנדי והאופנתי החדש, אך קמח כוסמין כשלעצמו אינו דבר חדש. למעשה, הכוסמין הוא דגן ששורשיו עתיקים מאוד.
כאן העניינים מסתבכים, כי לא בטוח שהשם כוסמין המוזכר במקורות היהודים כאחד 'מחמשת מיני דגן' (כלומר, הדגנים החשובים שלפיהם נהוגים כללי הלכה מיוחדים), הוא הכוסמין המוכר לנו היום. חיטת הכוסמין שממנה מפיקים קמח כוסמין אכן מזוהה כזן עתיק שרווח בקווקז ודרום אירופה עוד בימי הביניים המוקדמים, אבל דווקא לארץ ישראל הוא הגיע בשלב מאוחר יותר ולכן לא מדובר באותו דגן בשם כוסמין אליו חז"ל מתייחסים.
הכוסמין שלנו הוא אותו כוסמין שאכלו באירופה, אגן הים התיכון ובהמשך גם בצפון אמריקה לאורך מאות שנים. אז מה, בעצם, קרה פה? למה אנחנו מתייחסים אליו כאל טרנד חדש?
ובכן, בתחילת המאה העשרים עם התפתחות החקלאות ופיתוח זנים עמידים יותר של 'חיטת הלחם', הדגן 'הסקסי' החדש עם הקמח הלבן המנצנץ, דחק הצידה את הכוסמין, סוס העבודה האמין. זה ככה פשוט, 'אופנה' ו'מיתוג', יכולים להתגלות כמנועים רבי עצמה.
רבי עצמה דורסניים. דמיינו שאתם בנעליו של מגדל כוסמין במערב התיכון האמריקאי ב-1905; השוק רוצה קמח לבן, אז אתה תפסיק לגדל כוסמין ותעבור לגדל חיטה. תוסיפו לזה את העובדה הפשוטה: מדונם של חיטה ניתן להפיק הרבה יותר קמח מאשר מדונם של כוסמין.
זה פחות או יותר מה שקרה לכוסמין, עד שהופענו על הכדור, היה על סף הכחדה (כגידול מסחרי).
אז איך הוא חזר? בזכות 'מיתוג' ו'אופנה' כמובן, הכוח שהרחיק את הכוסמין הוא גם הכוח שהחזיר אותו לחיינו.
כחלק מהכמיהה הכללית ל'אותנטיות', גם הכוסמין התגלה מחדש ומותג כדגן שלוקח אותנו לעידן בו 'החיים היו פשוטים ובריאים'. האם קמח כוסמין בהכרח בריא יותר מקמח חיטה?
התשובה היא לא. נכון שהוא מכיל פחות גלוטן מאשר חיטה, אבל זה לא דרמטי. היתרון בכוסמין, קשור לכך שהוא מתאים יותר להפקת קמח מלא, ובשל הקליפה העבה שלו הקמח הזה עשיר בסיבים תזונתיים. לטעמי הוא גם יותר טעים.
בואו נודה על האמת, מצה היא קצת כמו הערבה מארבעת המינים (סליחה שאני עושה לכם סלט חגים), אין לה טעם ואין לה ריח, אז למצה מקמח כוסמין מלא ואורגני יש טעם ויש ריח וזה עושה את ההבדל.
