קוראי המדור הוותיקים כבר יודעים שאחד הרגעים הכי קריטיים בתולדות הקולינריה המערבית היה ההשתלטות הספרדית על מקסיקו. הכיבוש הספרדי של אמריקה אמנם חיסל שורה ארוכה של תרבויות עתיקות, אך בזכותו, כבר בסוף המאה ה-16 קיבלנו, בין היתר, את: העגבניה, התירס, הפלפל ותפוח האדמה.
אך על פי הדיווחים שכתבו המסיונרים הספרדים הראשונים שהגיעו לאזור מקסיקו, דיווחים שעסקו בין היתר בצמחי מאכל מקומיים, היה צמח מרכזי מאוד בתפריט ובתרבות של מזו אמריקה שדווקא לא אומץ על ידי המטבח המערבי – הצ'יה.
הצ'יה, או בשמו הרשמי במערב – מרווה היספנית, הוא צמח ממשפחת השפתניים (מה שהופך אותו לבן דוד של הנענע). הילידים בדרום אמריקה השתמשו בזרעים שלו, הן כמקור לשמן והן למגוון מאכלים אחרים. לפחות על פי הדיווחים, בתרבות האצטקית הצ'יה היתה מרכזית כמעט כמו התירס וזרעיה שימשו הן אמצעי תשלום והן כמנחה לאלים.
בכל אופן למרות העניין הזה יצא שהמערב פספס את הצ'יה ועד סוף המילניום הקודם כמעט אף אחד במערב לא ייחס לו חשיבות ושם אליו לב. לראיה, בדו"ח שפורסם באיחוד האירופאי בשנת 1997 סווג הצ'יה כ'מזון חדש', חרף העובדה שבמקסיקו וגואטמלה מדובר בצמח שנצרך כבר מאות ואולי אלפי שנים.
אז מה פתאום קרה? למה המערב נזכר בצ'יה? ובכן, כנראה שמדובר בתולדה של תרבות הניו אייג'. החל משנות השישים של המאה הקודמת, החלה קבוצת אנשים במערב לגבש תפיסה של חזרה לשורשים הקמאיים. במסגרת זו המבט הופנה לעבר תרבויות פרימיטיביות נשכחות שנתפסו כמשמרות ידע קמאי קדום ודרכי חיים 'טבעיות' או אינטואיטיביות יותר.
חלק מהביטוי של זה היה במזון. פתאום כל מיני שורשים, אגוזים, פטריות, דגנים וזרעים נשכחים הפכו לבון טון. חלקם שזוהו כעתירות נוגדי חמצון, חלבונים מורכבים או חומצות שומניות לא רוויות זכו למעמד של מזונות על – סופר פוד. זה הקונטקסט בגינו התגלתה הצ'יה מחדש וזרעי צ'יה הפכו למרכיב נפוץ וטרנדי.
זרעי צ'יה מכילים שילוב מנצח של חלבונים, פחמימות ושומנים. בשונה הסופרפודס אחרים, זרעי צ'יה יחסית נגישים כלכלית ולכן גם פוגשים את הצ'יה בתעשיית המשקאות והמזון המעובד. חשוב לציין שלמרות שאין עוררין על הערכים התזונתיים, גם אין אישוש מחקרי שצריכת צ'יה, כשלעצמה, עשויה למנוע אירועי לב (ובשעתו רווחה טענה כזו).
מה שיפה בזרעי הצ'יה זה לא צריך לטחון אותם, ניתן לצרוך אותם כמו שהם כתוספת למשקה, סלט, שייק או גרנולה. בנוסף, בגלל שהם מאוד הידרופיליים (נקשרים בקלות למים), ניתן ליצור מהם עיסה ג'לטנית שאיתה אפשר לעבוד כמעט כמו בצק. אז ברשותכם, יש מתכון לפנקיק צ'יה שאני כבר מזמן רוצה לנסות.
