אם אתם נמנים על הקוראים הוותיקים של המדור, אתם כבר יודעים שהקיווי, שנתפס בציבור כסמל לאומי ניו זילנדי, הוא בכלל הפרי הלאומי של סין, שבה גדלים זני הבר שלו ובה הוא בוית הרבה לפני שהחלה ספירת השנים לפי המניין הנוצרי.
למעשה הקיווי הגיע לניו זילנד רק במהלך המאה העשרים והפך מזוהה עם הניו זילנדים רק בתקופת מלחמת העולם השנייה כאשר הפרי קיבל את הכינוי 'קיווי' (הכינוי בו נודעו החיילים מחיל המשלוח של ניו זילנד). הסיפור הזה מלמד אותנו את הכוח של 'מיתוג', עבור רוב העולם העובדה שאף אחד בניו זילנד לא פגש את הפרי שהיום מוכר כ'קיווי', לפני שנת 1900, לא מפריעה לרוב העולם ואשתו להכתיר את הפרי כניו זילנדי.
מטבע הדברים מי שהעניין הזה הכי מציק לו, הם הסינים. אחרי הכל יש להם קייס טוב, הם היו אלו שבייתו את הפרי והם המקור של כל פירות הקיווי בעולם ולא משנה אם מדובר בקיווי שצומח בניו זילנד, בדרום אפריקה או במטע אורגני בארץ ישראל.
למעשה, מאז שנות החמישים של המאה העשרים נפתח סוג של מרוץ חימוש, או 'מלחמת קיווי' בין סין לניו זילנד. במקרה הזה התחרות בהחלט שירתה את העולם. הקיווי שמחוץ לסין כמעט ולא הכירו, הפך בזכות הניו זילנדים (ובעיקר התגובה הסינית כלפיהם) למשהו שפוגשים בכל חנות מכולת בגלובוס.
אז מה, בעצם, הסינים עשו? הם התחילו לפתח זנים חדשים המותאמים לחך המערבי ובמהלך המאה העשרים הקיווי הפך למתוק יותר ועמיד יותר לגידול בתנאי אקלים משתנים – כמעט כל הזנים האלה הם זנים סינים.
האם אפשר להכריז 'הסינים ניצחו במלחמה'? לא בדיוק, כי בתחום תרומת ניו זילנד לאקו סיסטם של הקיווי התגלתה כמכריעה – הקיווי הצהוב. לאורך רוב ההיסטוריה של הקיווי כפרי מאכל – ממש עד שנות התשעים של המאה העשרים – הקיווי היה קיווי, כלומר חום ושעיר מבחוץ וירוק מבפנים.
האמת, אחלה פרי ואין סיבה להתלונן. מה כבר יכול להיות טוב יותר? התשובה: קיווי צהוב. בראשית שנות השבעים יסדו הניו זילנדים את הגרסה שלהם למכון וולקני. באופן לא מפתיע, הקיווי היה אחד הגידולים שהכי עניינו את הניו זילנדים – בגלל מרוץ החימוש עם סין.
זה לקח להם כמעט שני עשורים אך בשנת 1991 הם שחררו לעולם את זן ה-Sungold. זן של קיווי, חלק וזהוב מבחוץ וצהוב מבפנים. האם העובדה שבשר הפרי צהוב הופכת אותו לטעים יותר?
ובכן, תתפלאו לשמוע, אך יש מספר ניסויים פסיכולוגיים שמעידים על כך שכן. בזמנו נערך מבחן פסיכולוגי בו אנשים התבקשו לטעום משני סוגי חמאה. למעשה זו הייתה אותה חמאה בדיוק רק שבצלחת אחת הונחה חמאה שנצבעה בפיגמנט ירוק חסר טעם. אנשים התבקשו לטעום ולדרג איזה חמאה יותר טעימה – התוצאות היו מובהקות.
החמאה הרגילה, בצבע צהוב נבחרה כטעימה יותר. אפשר לטעון שזה עניין של קונטקסט ומוכרות, אני חושבת שזה גם הצבע. ירוק נתפס כטרי ומרענן, צהוב נתפס טעים יותר. אבל עזבו, בלי קשר לצבע Sungold, קיווי הצהוב מצטיין במתיקות גבוהה ומרקם עסיסי. אז אל תוותרו עליו השבוע!
