חג סוכות בפתח ומתבקש לדבר על משהו שקשור לארבעת המינים, התמר ביקר כאן לפני שבועיים, עם הערבה אין מה לעשות וגם האתרוג עליו דיברנו בעבר בכל מיני הקשרים פחות מתלבש – אז נשארנו עם ההדס.
הצמח שעליו נאמר אין טעם אך יש ריח. אז נכון את ההדס לא מקובל לאכול, אבל יש להדס קרובי משפחה ואפילו משפחה הנושאת את שמו: משפחת ההדסיים. לכן, המדור הצנוע שלי יוקדש השבוע לצמח אחר ממשפחת ההדסיים – הגויאבה.
כידוע, בשונה מצמח ההדס לגויאבה יש טעם; בדומה להדס, יש לה גם ריח. כן, אני מבינה שאי אפשר לעקוף את הנקודה הזו, הגויאבה שייכת למשפחה קטנה של פירות וירקות מעוררי מחלוקת (הכוסברה כמשל) שאי אפשר להישאר אדישים כלפיהם או שאוהבים או ששונאים.
אני מהאוהבים, חשבתם אחרת? מבחינתי ריח של גויאבה הוא ריח סטנדרטי לגמרי ואפילו נעים. מצד שני על טעם, ומסתבר שעוד יותר – ועל ריח, לא נהוג להתווכח.
אחד הדברים המעניינים בגויאבה זו העובדה שיש לה וייב של פרי סובטרופי מקומי. הוייב הזה נובע מכך שמדובר בפרי מאוד פופולרי במזרח התיכון. הוא נחשב לפרי הלאומי של פקיסטן ומגודל במזרח התיכון מאות שנים ומאוד מזוהה איתו ( ד"ש ממיץ הגויאבות האגדי של סיני) – האמת שונה.
מקורה של הגויאבה בדרום אמריקה ורק במאה ה-16 היא חצתה את האוקיינוס האטלנטי עם הספרדים ואוקלמה באזורים הסובטרופיים של העולם הישן. בישראל הגויאבה מגודלת כבר למעלה ממאה שנים, עד שנות החמישים רוב הגויאבות בישראל גודלו על ידי הפלאחים בכפרים הערביים.
לקראת קום המדינה אגרונום בשם שמעון בן דב, נדלק על הגויאבה והחליט לפתח זן מקומי לגידול מסחרי מקומי וזה מה שקרה. החל משנות החמישים, החלו גם חקלאים יהודים לטענת מטעי גויאבות ועד היום הזן הנפוץ בישראל הוא זן בן דב – פרי לבן, גדול ואגסי בעל מתיקות עדינה.
הפרי עצמו נחשב לבריא מאוד הערך הגליקמי שלו נמוך יש בו תועפות של ויטמינים (A, B, C, E). מינרלים כמו אשלגן, סידן וזרחן והרבה סיבים תזונתיים. מה עושים איתו? קודם כל גויאבה היא פשוט פרי טעים, לצנן לחתוך ולאכול טרי. מעבר לזה מיצים, פלטות קרות, עוגות או סורבה – הגויאבה מתמסרת לכל אלו באהבה.
