לפעמים יש דברים נהדרים שממש צומחים לנו מתחת לאף ולמרות הארומה הנהדרת שלהם, הם עוברים לחלוטין מתחת לרדאר. זה בדיוק המקרה עם גיבור המדור שלנו השבוע. כי בלי לזלזל בכם, עוקבים יקרים, אני בספק אי פעם נתקלתם בשם צתרה, גם אם קרוב לוודאי שבלי שידעתם טעמתם אותו ונהניתם מהארומה הנהדרת שלו פעמים רבות.
על מה אני מדברת? ובכן, אני מדברת על הצתרה, צמח ממשפחת השפתניים בעל פריחה ורודה , שזני הבר שלו נפוצים בכל אגן הים התיכון וחלקים גדולים מאסיה – וזה כולל את ארץ ישראל.
מדובר באחד מצמחי התבלין והמרפא הראשונים שהאדם אימץ וזה קרה גם כאן בכנען לפני למעלה מ-5000 שנה והשימוש בו לא נפסק, כי גם היום האוכלוסייה הערבית הכפרית מלקטת אותו ועושה בו שימוש דומה ומקביל לזה שעושים עם צמח הזעתר.
למעשה, בהרבה מגרסאות תבלין האזוב (הזעתר המיובש והטחון) יש גם צתרה מיובשת. לצד השימוש בצתרה מליקוט, הצמח הזה תורבת ומשמש כגידול חקלאי. כמו שאפשר ללמוד מכותרת המשנה, גם הרומאים מיודענו עשו בו שימוש נרחב.
אצלנו אמנם הכירו אותו קודם, אבל הרומאים כמו הרומאים תמיד תכליתיים ומעשיים והעובדה שהיה זמין יותר בדרום אירופה מאשר הזעתר המוכר, הפכה את הצתרה לתבלין מפתח ולכן, גם היום, אחד השמות המוכרים שלו הוא 'זעתר רומי'.
כפי שהזכרתי, הצמח הזה אינו רק תבלין ארומטי עם ריח עמוק ודומיננטי, כי לאורך ההיסטוריה (וגם היום) הוא תפקד במקביל כצמח מרפא. אז אלו סגולות רפואיות המיוחסות לצתרה?
אז ככה כמו לזעתר גם לצתרה תכולה גבוהה של שמנים אתריים שניחנו בתכונות אנטי בקטריאליות והרפואה העממית מציינת אותו כיעיל במקרה של דלקות וזיהומים, הוא נחשב מסייע לספיגה במערכת העיכול ואפילו כסגולה למיקוד ופוקוס.
מצד שני, אצלי המבחן הוא תמיד במטבח, אני אוהבת אותו כי הוא מעשיר את טעמי הזעתר, כי הוא מקומי וכי בסוף, מדובר בצמח תבלין מאוד ורסטילי שמתאים ומשתלב הן במאכלים מקומיים שניתן לנגב בשמן זית והן בשלל מנות מהמטבח הדרום אירופאי והקווקזי – בחורף או בקיץ וכמובן עכשיו, כשהוא ממש בעונה.
