אני לא אפסיק להתפעל מכרוב הבר, צמח עלים צנוע ממשפחת המצליבים, שגדל בשקט ובשלווה באזורים הסלעיים של אירופה, בואכה אגן הים התיכון.
לפני כמה אלפי שנים, בני אדם שהחלו לסגל אורח חיים חקלאי שמו עליו עין ואז קרה דבר מדהים: בתוך כמה מאות שנים כמעט אף אחד לא כבר לא הכיר את כרוב הבר, אבל גם היום כולנו מכירים את צאצאיו הישירים: כרוב, ברוקולי, כרובית, כרוב ניצנים, כרובית האלמוגים, קולורבי וגיבור המדור השבועי שלנו – הקייל.
חרף העובדה שהקייל הוא כנראה אחד הזנים הראשונים שפותחו מכרוב הבר, והוא קרוב לוודאי גם הצאצא הדומה ביותר לאב הקדמון, ובמדינות צפון אירופאיות, כמו גרמניה משמש ירק בסיסי ונפוץ כבר מאות שנים; עבורנו, הישראלים מדובר בסוג של עולה חדש וזו לא סיבה לגאווה.
למעשה, רוב הישראלים כנראה פגשו את הקייל לראשונה במילניום הקודם, כאשר הוא שווק ככרוב נוי ששותלים בערוגות וזנים שונים שלו, ירוקים וסגולים, חלקים ומסולסלים קישטו גינות נוי ומעגלי תנועה בלי שאף אחד חשב לאכול אותם.
לאור הקונצנזוס הנוכחי לגבי הקייל, העניין הזה מקבל אפילו טוויסט יותר אירוני, כי היום מקובל לכנות את הקייל – 'כרוב העל' ו'סופר פוד'. כן בואו נעבור לתכלס, כלומר לערך המוסף שהקייל מספק למי שאוכל אותו.
מדובר בירק המהווה מקור מצוין לוויטמינים (A,K ו-C) ומינרלים כמו ברזל, אבץ ומגנזיום; תרכובות חיוניות כמו חומצה פולית וגלוקוזינולטים, כמו למשל גלוקורפאנין, שמסייע לפעולת העיכול ומונע הופעת כיבי קיבה.
בנוסף, הקייל מכיל הרבה מאוד סיבים פרה ביוטיים החיוניים לפעילות חיידקי המעיים 'הטובים' ויש חוקרים הסבורים כי הוא גם ניחן בתכונות אנטי סרטניות – בקיצור מדובר בבומבה של כרוב.
אז למה הוא פחות מוכר בישראל וגם היום מי שצורכים אותו הם בעיקר שוחרי בריאות?
התשובה שלי: שאלה של טעם. כלומר, במידה רבה העובדה שהקייל יחסית קרובה לכרוב הבר, היא כנראה בעוכריו, מבחינת צרכן הירקות המודרני, שאוהב את הירקות שלו עגולים ומתוקים.
המראה הזרוק של הקייל שבמבט ראשון מזכיר כל מיני עשבים וצמחי יבלית שפוגשים בשדה, לא מעורר תיאבון והטעם שלו מריר יותר, יחסית לכרובים מתורבתים מודרניים יותר פופולריים יותר.
העובדה שאניני טעם מעריכים את המרירות הזו ומבינים שהיא רק מוסיפה עומק ועניין למנה. בעיני, העובדה שרוב זני הקייל, שמרו על טעם הבר (ועל הרבה ערכים תזונתיים שבאים איתו), בשונה מהמצליבים האחרים כמו כרוב ניצנים או ברוקולי, היא רק בגדר יתרון.
חשוב להבין שהמתיקות המאפיינת פירות וירקות מודרניים אליהם התרגלנו, מגיעה עם מחיר.
אני לא מדברת בהכרח על הסוכר העודף (אם כי זה גם בהחלט שיקול), אלא על הרבה מאוד תרכובת ונוגדי חמצון שפחות נוכחים בירקות מודרניים שהונדסו (אני לא מדברת, חלילה, על 'הנדסה גנטית', אלא על תהליך הסלקציה והברירה שבאמצעותו מטפחים זנים) להיות מתוקים יותר ולשם כך הם מגייסים את מירב המשאבים – בטרייד – אוף הזה משהו תמיד ילך לאיבוד.
בקייל זה לא קרה וטוב שכך, כי קייל טרי אורגני ונפלא בגרסתו המסולסלת מחכה לכם השבוע בארגז.
