מחשבות על גשם אורגני…מתרגשת

אוקטובר 21, 2018

מחשבות לקראת הגשם ..נסו לשלב קצת בוץ בחיים:

לגשם יש לפעמים יחסי ציבור שליליים למדי, ולא בצדק, לטעמי. גשם זה לדאוג שהילד ילבש מעיל בבוקר בדרך לבית הספר או לגן, גם אם לא ממש מתחשק; גשם זה לרוץ להציל את הכביסה; גשם זה כמה בוץ ייכנס הביתה. אני, פלאחית שכמותי, מאמצת את כל אלו אלי בחום, בחיוך ובצהלה. איזה יופי! אפשר להלביש את המעיל הפוך על הילד, כותונת פסים, ולסובב אותו סביב עצמו ולכסות בחיבוקים ונשיקות עד שהוא יתלונן על סחרחורת, על הכביסה אפשר לוותר, היא ממילא אינסופית, והבוץ, הבוץ… כל הסדנאות והריטריטים האלו שאליהם מגיעים אנשים ומשלמים ממיטב כספם כדי להרגיש קצת פחות בשליטה – מכירים? אני הייתי ממליצה להם לשחק קצת בבוץ. כמה נעים, כמה מחזיר לתקופת הילדות… פיסת אדמה עם רוטב גשם עליה, לפעמים זה כל מה שצריך כדי להתחיל לחייך באמצע היום.

כשמאחלים למישהו טובות ושמחים בשמחתו – אומרים לו "מזל טוב". לי זה נשמע, שמאחלים לו בעצם, שטוב ייזל עליו, מין נוזל טוב כזה שיכסה אותו (הרעיון המקורי לא שלי…). מבחינתי, גשם הוא לחלוטין זה – משהו טוב שמתחיל לטפטף, קצת על המצח, טיפה אחת שנוחתת על השפה התחתונה, קצת מהגשם נוחת על האף (אם מרימים את הפנים לשמיים, כמובן). והופ – המים מתחילים לנזול, על הצוואר והעורף, מקודקוד הראש במורד הגב. קרירים, מרעננים וטריים, היישר מהענן הקרוב. כמה טובה התחושה לעמוד מתחת לגשם השוטף… לפעמים אני נעמדת ליד חלקת החסות ומרגישה ששתינו פורשות ידיים הצידה – אני את שתי ידיי, ואחרי חוזרות כל החסות בחלקה, עם כל עליהן הירוקים והרעננים.

גשם הוא המטאפורה המעולה ביותר להגשמת הפוטנציאל. לתהליכים שקורים לפעמים מתחת לפני השטח (או מעל, במקרה של הגשם) והם נמשכים בסתר ואי אפשר לכמת אותם עד שמגיע הרגע לפרוץ החוצה. הגשם הרי מתחיל בחום השמש, שקופחת מעל הימים והאוקיינוסים בזמן שאנחנו נהנים מאבטיח קריר של קיץ, ימים רבים לפני שמגיעה עונת הגשמים. לאט לאט, מרחוק ומקרוב מתחילות להתקבץ הטיפות בשמיים, ועין לא רואה אותם ואף אחד לא מרגיש שתהליך כלשהו התחיל. רק אחר כך, מתקרר, מתחילה לנשב הרוח וריח של סתיו עולה באף. הטיפות מתחילות להתקרב ולהצטופף בתוך הענן, רמזים של אפור מתחילים להזדחל לתוך השמיים, ועדיין לא ברור אם אלו ממש ענני גשם או משהו אחר. יש ממש מוזיקת מתח ברקע, כמו בסרטי האקשן, שבהם תכף יתחיל האקשן, אבל עוד לא ממש, רק רמזים בעלילה. ואז, ברגע הנכון, טיפות טיפות, ואחריהן המטר שמתחיל לרדת. הגשם, התגשמות הפוטנציאל שהופך לגשמי – מרווה ומגשים (כל המילים האלו של ג-ש-ם…).

למה הסיפור הארוך הזה על האופן שבו נולד הגשם? כי הרבה תהליכים אחרים, שאנחנו שותלים מבשלים ומזמנים מתחילים ככה – מרחוק, באין רואה, בלי שאפשר לשים את האצבע על מה השתנה ממש, מתגבשים לאט, מתקבצים, משתנים, ואחר כך, כשמגיע הרגע להבשיל – מתחילים לטפטף ופורצים אל העולם בשטף.

מתגשם!!! (תרתי משמע 🙂 )