אוהבים ללקט?

העיסוק בחקלאות אורגנית מקרקע הרבה פעמים גם להווה – מה בשל עכשיו, איזו עונה נגמרת ואיזו באה, ואילו מלאכות כל אחת מהן מביאה איתה: מה דחוף ומה חשוב לבצע בחלקה ובשדה, מה צפוי  – הגשם, החום, בעיות מזיקים או השקיה. כשהולכים ברגליים יחפות על הקרקע, גם כשהיא בוצית מהגשם וגם כשהיא מכוסה בשכבת אבק ומשוועת למים, מרגישים בהווה, כמעט בלית ברירה. האדמה מקרקעת, תרתי משמע. ולפעמים, בין ניכוש עשבים לסידור חסות טריות ורעננות בערימות יפות, יש גם מחשבות על העבר – מה היה כאן לפני שהגענו? מה אכלו אנשים, בעיקר? האם האוכל היה מגוון או מתפריט מצומצם מאוד? וכשלא היה סופר, או ירקן, איך נראתה שגרת השגת המזון?

יש דברים שקשה אפילו לדמיין. רוב מי שאני מכירה, כאן בעולם המודרני, לא מלקט ולא צד את האוכל שלו (לגבי הקטגוריה האחרונה זה וודאי לחלוטין). יש אנשים שנוסעים לסופרמרקט, למכולת המקומית, לירקן, או למאפיה החביבה עליהם כדי לקנות אוכל. יש כאלו שמגדלים חלק מהירקות, הפירות או הנבטים שלהם בחצר ביתם (לחלק יש גם כמה תרנגולות, או עיזים), אבל מה לגבי הלקטות? הרי במשך מיליוני שנים, עד שנכנסה לתמונה החקלאות, אנשים מצאו את מזונם בעיקר על ידי צייד וליקוט – שיטות שכמעט נעלמו מהעולם.

רבות נכתב על ההבדלים בעקבות המעבר מליקוט כדרך עיקרית להשגת המזון – לחקלאות. כבר דובר בהרחבה על היתרונות העצומים של גידול מסודר של תבואות וירקות על פני שטח קבוע, שאפשר לעבד, למדוד ולשמור עליו מפני פולשים וגנבים. כשיש אספקה מסודרת ופחות או יותר קבועה (מבלי להכניס לתמונה אסונות, שנים יוצאות דופן של בצורת וכו') של מזון, אפשר לקיים אוכלוסיה גדולה יותר על פני שטח קטן יותר, לתכנן את הלוגיסטיקה לקראת שנים פחות מוצלחות מבחינה חקלאית, וגם – לקיים צבא, תרבות, לפתח כלים וטכנולוגיות. העליונות הזו היא כנראה זו שהביאה להתרחבות המהירה של הקהילות החקלאיות וכיבוש השטחים שהיו שייכים ללקטים-ציידים. אבל יש כאן לא רק שינוי באופן ארגון זמינות המזון – אלא בסגנון החיים כולו, ובמיינדסט שנלווה אליו.

ההסתמכות על ליקוט כמקור מזון מחייבת התמודדות עם הלא נודע, והלא בטוח. היום מצאנו חלקת יער פוריה מלאה בגרגרים, שורשים ואגוזים – ומחר, מי יודע? בשנה שעברה חזרנו לכרי הדשא השופעים המוכרים לנו מהמסע הקודם, והצלחנו לצוד מספיק מזון לשבועיים הקרובים, אבל מי יודע מה יעלה בגורל המקום כשנעזוב אותו לקראת סבב הנדודים הבא של העונה הקרה? מה שיש עכשיו, קיים, ומה שיקרה בעתיד – לוט בערפל. חלק מהמזון אפשר לשמר, אבל לא את כולו, ובטח לא כשיש צורך לנדוד. ליקוט הוא תהליך של מסע ושל גילוי –  הולכים לאט, מחפשים, בודקים, מלקטים לסל. ההתרגשות ששמורה למגלי ארצות לא נופלת בחלקם של אלו שקמים בוקר אחרי בוקר לאותה חלקת אדמה, ורק מרימים את עיניהם לשמיים, ומנסים לפענח אם מזג האוויר השנה יהיה רחום, או שהיבול בסכנה.

הלקטים של היום (לפחות אלו שאני מכירה בארץ) הם אנשים שמחפשים להכיר טוב יותר את הטבע הסובב אותם, להבדיל בין הצמחים האכילים לרעילים, לעשות שימוש בחומרי הגלם שהם פוגשים בדרכם במהלך טיול משפחות. אחרים מבקשים לחזור, ולו לזמן קצר, אל הפשטות – להכין מזון ממה שיש, בדרכים ששירתו את האנושות במשך מאות אלפי שנים, ולהתפעם מהנדיבות האינסופית שמציעה לנו האדמה, והטעמים העשירים המסתתרים בצמחים הגדלים לבד, ללא יד אדם מדריכה ומגוננת. ישנן קבוצות לקטים שעוברות בפרדסים ומטעים שהתוצרת החקלאית בהם כבר נאספה, ואוספים את עושר השאריות שנפלו לקרקע, ויש כאלו שנפגשים כדי לחוות כמה ימים בטבע – בלי הסלולרי ובלי כרטיס אשראי, רק עם מה שאפשר ללקט, ועם השקט שצץ פתאום מכל מקום – לחוות את הקסם של נדידה בחבורה קטנה של בני אדם, שמתבוננים אל הקרקע, ואל השיחים ואל ענפי העצים, וקשובים אחד לשני, ואל מה שיביא איתו הרגע הנוכחי.

גם לכם יצא ללקט? הייתם רוצים להשתתף במפגש ליקוט? ספרו לנו…

לבריאות!

שלכם,

צוות הגינה של מגי

צפוי לנו בסלי הירקות האורגניים (טיוטה בלבד):

חסה

עגבניות

מלפפונים

כרוב לבן

סלרי עלים

כוסברה

מנגולד

תפוחי אדמה

פלפלים

בסלי הירקות האורגניים הגדולים גם:

בטטות

פטרוזיליה

לימונים

בסלי הפירות האורגניים:

פומלה

תפוזים

אשכולית אדומה

בסלי הפירות האורגניים הגדולים גם:

קלמנטינות

פומלית