אנחנו רגילים לראות את הפירות והירקות שלנו בצורה מסויימת, גם אם אלו ירקות אורגניים וגם אם לא.
אנחנו רגילים לראות אותם בצבע מסויים (מי ראה פעם בננה אדומה?) ובגודל מסויים, שעוזרים לנו לקבוע מה אנחנו מחזיקים ביד (וכשיש ספק, תמיד אפשר לרחרח). ההבדל העיקרי בין שזיף, משמש ואפרסק הוא בגודל שלהם, היות ואנחנו רגילים ששזיפים קטנים יותר מנקטרינה, ולפעמים גם מהמשמש, ומבריקים יותר. לגבי תפוחי האדמה, אנחנו רגילים שהם מגיעים יחסית נקיים מאדמה.
הפירות והירקות האורגניים אמנם יותר ורסטיליים במראה שלהם מאלו שגרים בסופר (היות והסחורה שנמצאת על מדפי הסופר נבחרת, בין היתר, לפי המראה שלה, שצריך להתאים לטעם הלקוחות ולמה שהם מצפים לראות. לכן, פירות וירקות בגודל הלא מתאים, בצורה לא צפויה או סתם בעלי פגם קטן שלא משפיע על הטעם או האיכות – לא מגיעים לסופר בדרך כלל. ואפשר מכאן להסיק על החשיפה שלנו לכל מיני דברים אחרים שהם אולי לא בדיוק לפי ה"שטנץ" שכולם רגילים לראות, אבל זה כבר נושא נפרד).
מתי ההנחות הללו בולטות ביותר? כשמגיעים למדינה שבה הדברים נראים אחרת: חברה שהיתה בטיול בקירגיסטן סיפרה שחשבה שהמוכר בשוק מציע לה משמש, כשבעצם זה היה אפרסק – פשוט מאוד קטן, ושתפוחי האדמה היו קבורים בכאלו תלוליות מרשימות של עפר, שהיא הרגישה במשחק "חבילה עוברת"… שם לא מקובל לשטוף את הבוץ מתפוחי האדמה ולהביא אותם ייצוגיים ומבריקים אל הקונה. גם כשאנחנו, החקלאים האורגניים, מוציאים את תפוחי האדמה מהאדמה ידנית (כלומר בעזרת קלשון) ולא בעזרת מכונה, נשארת עליהם אדמה שאני לא מנקה ביסודיות כדי לא לפגוע בקליפה העדינה שלהם…
הסיבה שנזכרתי דווקא בסיפור על תפוחי האדמה היא שהם אחד מביכורי האביב\קיץ, סימן ששבועות כבר כאן (היה ועבר…). ישנם עוד סימנים, בנוסף לתפוחי האדמה, למשל פירות של קיץ שמגיעים לסירוגין. המגדל מביא אותם בכמויות קטנות, יש כמה ימים בהם הם חסרים ואז מופיעים שוב. ממש ים-יבשה: יש, אין, יש , אין. לחלקם עונה קצרה ממילא, כמו תות העץ, המשמש, הדובדבן והשסק.
סימנים נוספים שמגיעים בתקופה של שבועות הן הרשתות וההדליות. הדלועיים מתחילים למתוח זרועות קטנות ומסולסלות אל השמש, ואנחנו עוזרים להם, כמו הורים טובים, לצמוח מעלה מעלה, ורק נותנים להם את התמיכה שהם צריכים. הדלוריות והדלעות הן מטפסות אולימפיות – מחכות לרגע שהרשת תוצב כדי לטפס עליה לתפארת. המלונים לא ידועים בתור מטפסים אלופים, ולגידולים אחרים, כמו עגבניות השרי למשל, נחוצה קצת יותר עזרה בצורת גיזום וקשירה לגדר תמיכה, היות ובשונה מהדלועים אין להן "מחושים" שיאפשרו להן להיאחז.
בין זריעה לבין קשירה או מתיחת רשת, אנחנו מנהלים מירוץ סבלני נגד העשבים. הטמפרטורות האידיאליות (למרות שחם בחוץ, עוד לא חם מדי, והצמחים, כל הצמחים, אלו ששתלנו בגינה וגם אורחים לא קרואים שמנצלים את התנאים הטובים, מרוצים מאוד), ההשקיה והאדמה הטובה מאפשרים לא רק לגידולים שנשתלו בכוונה תחילה לשגשג, אלא גם לקרוביהם הפחות מוערכים (קולינרית, לפחות) העשבים השוטים. אנחנו מעשבים בסבלנות ובדייקנות, מתוך הבנה שלכל אחד יש את תפקידו ומקומו בגינה. העשבים מתחחים את הקרקע וגם גורמים לנו לשים לב ולהעריך את האוכל שאנחנו מגדלים (וגם תורמים יפה לערימת הקומפוסט).
חג השבועות שעבר עלינו לטובה הוא כמובן גם חג הקציר – שמציע לנו, באמצע כל המירוץ הזה (וגם מירוצים אחרים), לעצור לרגע, להתבונן על מה שכבר גידלנו ועמלנו ועישבנו וקשרנו והגנו וטיפחנו – והנה, קצרנו! להתבונן בו היטב, לשמוח, לפני שרצים הלאה, לזרוע ולתחח ולהשקות ולטפח… להביט ולראות את הפלא, שחוזר על עצמו מדי שנה, ולמרות זאת – מידת הפליאה שבו לא קטנה, אלא רק מתעצמת.
פעם, בימי המקרא היו נותנים כבוד עצום לטקס הזה – שיירות שיירות היו העולים לרגל מגיעים לירושלים, ביכוריהם על כתפיהם ושור מוזהב קרניים מוביל את התהלוכה. גם היום החגיגות מעלות על נס את הפלא – בקיבוצים פעם היה נהוג להציג בגאווה לא רק את ביכורי השדה, אלא גם את ביכורי התינוקות השמנמנים שנולדו, מוצגים בגאון לצד ערימות החציר והטרקטור. אותי זה מרגש מאוד…
לבריאות!
שלכם,
צוות הגינה
צפי לסלים השבוע:
צפוי לנו בסלי הירקות האורגניים (טיוטה בלבד):
מלפפונים
עגבניות
חסה
תפוחי אדמה
דלעת
כרוב
סלקים
פטרוזיליה
כרישה
בסלי הירקות האורגניים הגדולים גם:
גזר
כוסברה
שומר
בסלי הפירות האורגניים:
חצי אבטיח
פומלית
בננה
בסלי הפירות האורגניים הגדולים גם:
מלון
אשכולית
