הירוקים באים – חלק א'

דצמבר 1, 2019

עוד שבוע בפתח, עוד תקווה לגשם.

עוד מבט שמופנה לשמיים, עוד אנחה בשם ירקות החורף שלנו שתולים בנו עיניים כלות, ומצבעים בלי אומר על לוח השנה, שבו הימים ימי סוף נובמבר וגשם – אין. בארצות אחרות, בהם גדלים קרובי המשפחה שלהם – הצנוניות, תפוחי האדמה, הקייל, ומדברים במבטא עם אותיות מתגלגלות או מילים שנשמעות כאילו לוחשים אותן, כבר מזמן ירד השלג, או לכל הפחות גשמים טובים שטפו את השדות. חורף במלוא הדרו. ורק אצלנו כאן, בארץ הקודש, הם מתלוננים בלי מילה, החקלאי בשדות עדיין מסתובב בסנדלים וחולצה קצרה. עוד מעט, אנחנו מנחמים אותם, עוד קצת, והגשם יגיע. הפעם, החלטתי לכתוב כמה מילים על מה שבדרך כלל מאפיין את העונה הזו בשיא הדרה – עלים ירוקים – בתקווה שהמילים יביאו את ההשראה והגשם.

ירוק בעיניים. זה מה שרואים אחרי הגשמים הראשונים ששוטפים את האדמה. אחרי היובש של סוף הקיף, הנוף הצחיח, היבש המעורב בגוונים של צהוב וחום, פתאום הגשם זוקף גבעולים עייפים, מנביט זרעים שנמנמו בהמתנה, ולאט לאט הארץ מתכסה בירוק. הירוק הזה מגיע גם לחנות שלנו, ולארגזי הירקות שלכם. לטובת מי שעומד ומתלבט מול שפע העלים בארגז, אני יכולה להציע כלל אצבע: מה שנראה עדין, ללא גבעולים קשים – כמו למשל עלי המנגולד, עלי צנוניות או העלים המחוברים לסלק, עלי בייבי ודומיהם – היות והם אכילים לרוב כמו שהם, עדיף לתת להם את הטיפול העדין ביותר כדי לשמר את כל הערכים התזונתיים שהם מגלמים בתוכם.

אפשר להוסיף במנות קטנות לסלט או לשייק, ואם הטעם צמחי מדי – אפשר לחלוט לפרק זמן קצר ולהכין סלט "חצי חם". מה שמצריך בישול\טיגון\הקפצה, כמו התרד הניו-זילנדי (לא אוכלים אותו נא), שומרים בצד, בשביל מתכוני פשטידות\מרקים\מוקפצים. את מה שמכיל גבעולים ירוקים בשרניים וטעימים, כמו הקייל, אפשר לחלק לשניים –חלק מהעלים לסלט, או לצ'יפס בתנור (יאמי ממש עם מלח גס) ויתרהעלים – לסחוט למיץ, ביחד עם תפוח ירוק וחצי לימון, שזורקים למכונה עם הקליפה. תוספת הטעם המעקצצת שהיא מוסיפה למיץ היא משהו-משהו.

אחד הירוקים הפחות מוכרים שפוגשים הוא המיזונה. לרוב היא מקבלת את הכינוי "אחד מהסוגים שיש שם בקופסא של עלי הבייבי", למרות שיש לה זכות קיום משל עצמה – היא שייכת למשפחת החרדליים, ונקראת לפעמים גם "חרדל יפני", על שם העם שביית אותה (באנגלית היא נקראת גם spider mustard– חרדל עכבישי, כנראה בגלל הצורה של העלים). הסיבה לכך שהיא מוכרת פחות משכניה לקופסת עלי הבייבי כמו הרוקט, שזהאורוגולה, הוא טעמה העדין יחסית, כמעט בלתי מורגש על רקע החריף החרדלי של קרובי משפחתה האחרים.

אמנם הסוג האדמדם קצת יותר פיקנטי, אבל הוא עדיין לא משתווה ללעיסה של חופן עלי רוקט. הנטיה להשתמש בעלים שלה בעיקר כדי לקשט את הצלחת עבור מנות אחרות היא לא מוצדקת בעליל – לא רק שהמיזונה מכילה כמויות יפות של ויטמין A וויטמין C, היא גם טעימה מאוד בצורתה המוקפצת והמבושלת.