ט"ו בשבט וכללי אצבע

פברואר 8, 2020

ט"ו בשבט בפתח, ומרגישים אותו באוויר.

אני לא מתכוונת לנקודת הזמן הזו ביומן במהלך פברואר, שמרגישה קצת ריקה – כי חגי תשרי כבר עברו וסיימנו לסדר את הבלאגן שהם השאירו אחריהם, ומתחילים לחפש ביומן – מתי שוב הילדים בחופש מבית הספר; אני גם לא מתכוונת לזה שכבר אין סופגניות, אבל אוזני ההמן מתחילים לצוץ, וגם הפירות היבשים. אני מתכוונת לשקדיות, כמובן, שמתחילות להופיע לאט לאט לצידי הדרכים בפריחה מרהיבה. מדהים עד כמה התהליך הזה נראה מופלא בעיני כל שנה: בהתחלה כתמי צבע פה ושם שרואים בחטף בזמן הנסיעה בין המדרונות וכשמטיילים ביער; אחר כך עוד ועוד הבהובי פריחה מצטרפים ומניפת הגוונים מתרחבת – עוד וורוד, עוד לבן. ואז, בשיא הקונצרט, העין כבר לא יכולה להתעלם מהזוהר הזה, שנמצא בכל פינה ומאחורי כל עיקול, ובכל משב רוח מציף לאוויר עוד עלי כותרת ריחניים שנראים כמו סצינה מקומית מופלאה של סאקורה וגם קצת כמו משב רוח עם פתיתי שלג קלילים, שאנחנו הירושלמים מייחלים לו כל שנה, אבל גם סופת עלי הכותרת הזו נעימה לנו לא פחות.

אבל אני לא מתכוונת לכתוב הפעם יותר מדי על שקדיות ועל שקדים – אני מתרגשת ומחכה עם זה לפעם הבאה. הפעם חשבתי עד כמה ט"ו בשבט הוא דוגמא טובה לרעיון טוב שמאחוריו חוכמה אצורה, שהפך למנהג, שהפך לכלל אצבע – שהולך ומתרוקן מתוכן. אני מתכוונת כמובן למנהג לאכול פירות יבשים בט"ו בשבט. אם נבדוק את שורש המנהג נגלה בקלות שהוא נובע מהרצון לאכול מפירות ארצינו, בגולה, היכן שפירות טריים תוצרת הארץ לא היו נגישים בשנים שלפני המשלוחים המהירים, ההזמנה און ליין והייצוא הזמין בעזרת מטוסים. כן, קשה לדמיין עידן שבו אנשים אכלו בעיקר את מה שגדל בסביבה שלהם, בעונה שלו (ובלי ריסוס), אבל השמועה אומרת שכך היה.

אם כן, המנהג התחיל במחשבה הפשוטה והמובנת, שיפה יהיה לאכול מפירות הארץ ביום שהוא ראש השנה לאילנות (ובעצם הוא המועד שבו מסתיימת שנת המעשרות לפרי העץ). רעיון יפה הוא להקביל את האדם לעץ השדה, לחשוב על היום הזה בתור יום שמחה לאילן ולאדם – שנהנה מפרי האילן ולתת את הדעת על התהליך המופלא הזה, שבו הפירות גדלים, עסיסיים וטעימים, ואנחנו נהנים מהם בזמנם ובמועדם, שמחים על העמל שהושקע בגידולם, ובאופן כללי עוצרים רגע כדי להודות על השפע שמתגלם לנו בפירות, ובמסלול החיים, ובטבע שמקיף אותנו. חלק ממנהגי החג כללו גם אכילת מגוון רחב של פירות, ושל פירות שהעונה שלהם רק התחילה – ולברך עליהם "שהחיינו". איזה מנהג יפה הוא לעצור רגע, ולתת את הדעת למה שיש, וכל הברכה שגלומה בפרי אחד, שהבשיל בשעתו ונקטף.

מאז, איכשהו, התגמדו והתמצתו מנהגי החג לאכילת פירות יבשים, בתור מהות החג עצמו. כלל אצבע פשוט ודי ריקני – ט"ו בשבט, לאכילת פירות יבשים. גם אם הם בכלל לא תוצרת הארץ. גם אם הם בכלל לא פרי חדש בעונה, גם אם במקום שיהיה חלק מיבול מקומי ואורגני – הוא מגיע מקצה תבל, מרוסס בכימיקלים. וחבל לי קצת, על ההפשטה הזו של רעיון לכלל אצבע פשוט, כמו שקורה גם בנושאים אחרים, שחלקם קשורים בתזונה גם הם: הרידוד של תפריט בריא וטוב לכללי אצבע נוסח "אכלו רק דל שומן, וללא תוספת סוכר". כאילו שהגוף שלנו לא זקוק לשומנים טובים כדי לבנות את עצמו, וכאילו שמהות המזון היא להיות חסר סוכר.