לגדול בשלוליות

פברואר 6, 2021

עוד כמה ימים גשומים של חורף עברו במחוזותינו.

אחרי שבוע שמשי וחמים – הגשם הגיע כדי להזכיר שאחרי הכל, עדיין פברואר בחוץ.

עושה רושם שזה חורף של סופי שבוע. מה עושים כשיש הפוגה בגשם? נועלים מגפיים ויוצאים החוצה להתפעל מהשקדיות ולקפוץ בשלוליות.

אם מסתכלים על ילד קטן, מבינים שגם לקפוץ בשלולית זו אומנות: לדעת מה הגודל האידיאלי שמתאים לקפוץ בדיוק באמצע, ואיזו מתאימה יותר לזריקת אבנים, ומתי כדאי להכנס פנימה עקב בצד אגודל כי העומק לא ברור. כאמור, אמנות השימוש בשלוליות. כמעט כמו אמנות גידול האורז, שגם הוא – אוהב שלוליות.

האורז הוא מקור הביטחון התזונתי של חלק ניכר מהאנושות (ואחד העתיקים – הוא מלווה את האנושות כ5000 שנה) – הוא כמובן דגן, בדומה לשעורה, לחיטה ולשיבולת השועל, ומהווה את הגידול הנפוץ ביותר אחרי תירס וחיטה. למעט אנטרקטיקה, אפשר למצוא אורז בכל מקום בעולם.

הסיבה לכך שאורז הוא גידול כל כך נפוץ הוא היכולת שלו לגדול כמעט בכל סוג של תוואי קרקע: טרסות, מדרונות הרים, גבעות – הסיבה לכך שברוב תמונות הנוף המדהימות שבהן נראים שדות אורז מדוגמים הגידולים מסודרים בטרסות היא שכך אפשר למקסם את זרימת המים. אורז יבש (לבן, לא חום) יכול לשרוד היטב תקופות זמן של עשרות שנים.

האורז אמנם מסכים לגדול בתוואי שטח רבים ושונים, אבל על שני תנאים הוא לא מתפשר: הרבה מים, והרבה עבודה קשה (בתאילנד, כמחצית מכוח העבודה מוקדש לגידול אורז).

קחו שקית אורז שיש לכם בבית. התבוננו בה. נסו לאמוד את מספר הגרגירים, ואת מספר הגבעולים שנדרשו כדי לגדל את הכמות הזו בהתאמה. עכשיו דמיינו שכדי לגדל את כל הגרגרים האלו היה צריך לשתול אותם אחד-אחד, בעדינות, בעומק הנכון בקרקע. אחר כך היה צריך להציף אותה במים (גובה המים ב"שלולית" שבה גדל האורז צריכה להיות בטווח של חצי מטר עד מטר וחצי), בדרך כלל על ידי גשמים, או הטיית המים מנהר סמוך על ידי תעלות שנחפרות לשם כך.

לפעמים צריך גם לעשב – כלומר לעמוד במים בגובה הברכיים-עד גובה מותניים ולהוציא עשבים שוטים בעדינות מרובה, כדי לא להזיק לאורז. זאת, מעבר להתעסקות הנדרשת עם נושא הדישון כמובן.

כל התהליך הזה, כדי ש100-150 יום מרגע הזריעה אפשר יהיה להתחיל את המלאכה הקשה של איסוף האורז (במקומות בהם הדבר עדיין נעשה ידנית). מרגישים שאתם מתחילים להעריך את האורז שלכם יותר?

עבור חלק ניכר מאוכלוסיית העולם, המילה "אורז" מקבילה למילה "אוכל": האדם הממוצע שחי בבורמה אוכל כ 230 ק"ג אורז בשנה (לעומת מקבילו האמריקאי שמסתפק בכ-9 ק"ג בשנה).

ביפן, כשרוצים להגיד "ארוחה", אומרים "אורז מבושל". גם בתאילנד, כשמזמינים אנשים קרובים לאכול יחד, בהכרח מציעים להם "לאכול אורז", עד כדי כך מובן מאליו שכל ארוחה צריכה לכלול את הרכיב הבסיסי הזה.

בתרבויות הללו הוא גם מקושר לשפע (סביר להניח שתחושת השפע ברורה יותר כאשר יש אוכל על השולחן), ובהודו למשל הדבר נאמר ישירות: אורז מקושר לאלת העושר ההודית, לקשמי. בתור בן לוויה נאמן בהיסטוריה של התזונה האנושית, האורז מכיל מגוון עשיר של רכיבים תזונתיים חשובים: חומצה פולית, אבץ, ברזל, וסיבים תזונתיים – לצד כמויות דלות מאוד של נתרן וכולסטרול.

כך, הוא מהווה ספק מיידי של אנרגיה, עוזר לווסת את רמות הגלוקוז בדם ותורם לחילוף החומרים. תחשבו על כל הטוב הזה, בפעם הבאה שאתם עוברים ליד שלולית.