הפעם הראשונה בה פגשתי את הפיטאיה הייתה בתאילנד, לפני למעלה מעשרים שנה. הסתכלתי על הדבר המוזר הזה, פרי בצבע אדום סגול בוהק שממנו מזדקרים עלים ירוקים בצורה של להבות. צורה שמאוד הולמת את הכינוי של הפרי הזה בחלקים גדולים של העולם – פרי הדרקון.
למרות שפיטאיה מזוהה מאוד עם המזרח הרחוק ומשתלבת יפה בקשת הפירות הטרופיים המוזרים שפוגשים במקומות כמו תאילנד ווייטנאם, הפרי הזה בכלל מגיע ממרכז אמריקה וזני הבר שלו נפוצים במקסיקו, גואטמלה וקוסטה ריקה.
למעשה, מדובר בזן של קקטוס, קרוב משפחה של הצבר (שגם הוא כזכור, אינו צבר, אלא עולה ותיק ממרכז אמריקה).
הדרקון הזה מפתיע לא רק מבחוץ, אלא גם מבפנים. בניגוד חד לצבעי האש שבחוץ כשחוצים את הפיטאיה ופותחים אותה, מתקבל מראה של פרי בעל בשר לבן (ויש גם זני פיטיאה עם בשר ורוד או צהוב) מנוקד בנקודות שחורות (שהם בעצם זרעי הצמח) ובסוף יש את הטעם העדין, מתוק חמצמץ.
פיטאיה אמנם נתפס כפרי טרופי, אך האמת שבמקסיקו וגואטמלה יש זנים של הצמח שחיים בתנאי מדבר ולא זקוקים להרבה מים. אפרופו זנים, אנחנו מכירים את הפיטאיה האדומה אך יש גם פיטאיה צהובה והרבה מאוד זני ביניים שקל להכליא ביניהם ולברור תכונות מסוימות.
לתכונה הזו שם לב גם הפרופסור יוסף מזרחי מאוניברסיטת בן גוריון והמכון לחקר הנגב, שכבר בשנות השבעים פיתח זנים מתאימים לגידול בישראל. אחת הבעיות של גידול פיטיאיה מסחרי היא שמדובר בצמח שבטבע (במרכז אמריקה) מי שמאביק אותו הם עטלפי פירות גדולים.
לכן בתחילה הייתה נדרשת האבקה ידנית של הצמח. בהמשך פותחו זנים המבצעים האבקה עצמית והיום מדובר בגדול סטנדרטי בישראל, גם אם בהיקפים יחסית צנועים – וכמו שאתם רואים השבוע, יש גם מגדלים אורגניים שהרימו את הכפפה וזה נהדר.
כשמדובר בפירות תמיד טוב להרחיב את המנעד. בהקשר הזה, פיטאיה היא תוספת מבורכת שיכולה להפוך כל סלט פירות, שייק, סורבה או סתם פלטה של פירות חתוכים לעניין הרבה יותר מעניין.
פרי הדרקון הוא לא רק טעים ויפה הוא גם בריא להפליא. יש בו הרבה סיבים תזונתיים, ויטמין C, ויטמין B וגם כמות יפה של ליקופן (פיגמנט שיוצר את הצבע האדום) הנחשב לנוגד חמצון חיוני.
בזרעים (זוכרים את הנקודות השחורות בבשר הלבן המקנות לפרי הפתוח מראה של כלב דאלמטי), הם עשירים בחומצות שומן בלתי רוויות, חיוניות, מסוג אומגה 3 ואומגה 6.
