אנחנו בשיא אוגוסט וזה כבר שבוע שני ברציפות שאני מציגה בפניכם פרי של קקטוס. האמת כשמוצאים את האף מהמזגן, העובדה הזו אפילו מרגישה פואטית, כי איזה צמח יכול לייצג את אוגוסט הישראלי יותר מהקקטוס?
מצד שני, הקקטוסים כולם, הם צמחים שמקורם ב'עולם החדש' וזה כולל את הצבר שלנו (שגם הוא עם 'הסברסים' הנהדרים, לא במקרה, עכשיו בשיאו וגם אותו תמצאו בגינה השבוע), ועדיין השידוך הזה מרגיש כמו כפפה ליד.
אז בשבוע שעבר ערכתי לכם היכרות עם 'פרי הדרקון', הפיטיאה. השבוע אני מציגה בן דוד קרוב שלו, שיש אפילו מי שמחשיבים כתת זן של פיטאיה – הקובו.
אז מה זה בעצם 'קובו' ולמה, באופן פרדוקסלי, אפשר גם לקרוא לו הקקטוס הישראלי מכולם – למרות שהוא עלה לישראל רק בשנת 1985.
ובכן, הסיפור של הקובו, קשור בטבורו בניסיון לפתח את גידול הפיטאיה בישראל על ידי פרופ' יוסף מזרחי.
מזרחי הסתובב במרכז ודרום אמריקה ואסף זרעים וייחורים של קקטוסים ממשפחת הפיטיאה המניבים פרי. אחד מאותם צמחים שאסף היה קקטוס בשם צ'ראוס שצומח בתצורת עמוד ומניב פרי עגול אדום, עם בשר מתקתק ורך.
הפרי הזה, שבמקורות מסוימים ידוע בתור 'תפוח פרואני', נצרך על ידי האוכלוסייה הילידית זמן רב, אך מעולם לא פותח לכדי גידול מסחרי. בכל אופן, ב-1985 נשתלה חלקת ניסוי של צ'ראוס בישראל.
לצ'ראוס יש פריחה ורודה נאה, הבעיה שאין לו מאביקים טבעיים בישראל וללא האבקה הפרח לא יהפוך לפרי. לכן, החלקות בישראל הואבקו באופן ידני (מה שמסבך ומייקר את הגידול) ועדיין התקבלו פירות נאים מאוד בטעם שמזכיר שילוב של אננס ובננה, במתיקות מאוד עדינה. לפרי הזה יש גם ערך גליקמי נמוך במיוחד ולכן הוא מתאים מאוד לאנשים שסובלים ממצבים סוכרתיים.
הצלחת הניסוי גרמה לכך שנטעו מספר חלקות צ'ראוס בישראל ולמעשה ישראל היא המדינה היחידה בעולם שמגדלת את הפרי הזה באופן מסחרי. כן, השם 'קובו', הוא המצאה ישראלית מוחלטת.
למה קובו? אין לי מושג, אולי הקופירייטר הסתכל על הפרי ומצא שהוא דומה למאכל -'קובה'. במשך כמה שנים כל הקובו שגדל בישראל הופנה ליצוא, אך כענף הוא התגלה כפחות רווחי וכיום פרי הקובו מגודל במספר חלקות ולמיטב ידיעתי משווק רק בישראל.
בכל אופן, אני אוהבת לתת לו מכת קור במקרר, לחצות אותו ולאכול מכפית, יותר מזה גדול עלי באוגוסט למרות שהוא בטוח יכול להיות בסיס נפלא לסורבה ורכיב נהדר בכל סלט פירות.
