יש קונצנזוס – הקלמנטינה היא פרי נהדר. מסכימים? יופי, עכשיו קבלו עובדה: בישראל לא מגדלים קלמנטינות מאז שנות החמישים; סבתא שלכם בטוח אכלה קלמנטינות; אתם, כנראה, לא.
לפני שאתם משליכים עלי, בזעם, קליפות של קלמנטינה, תנו לי להסביר. זה פחות דרמטי ממה שאתם חושבים, אבל לפני זה תנו להוסיף לצד הקלמנטינה שני שמות אחרים של פירות: מנדרינה וטנג'רינה. האמת הפשוטה, היא שכאשר מדברים על קלמנטינה לרוב מתכוונים למנדרינה או טנג'רינה וזה לא ממש משנה, כי זה כמעט אותו פרי.
אני אומרת 'כמעט', כי טכנית קלמנטינה וטנג'רינה הם בעצם זנים של מנדרינה. בפועל, הבלבול כל כך גדול שכמעט תמיד משתמשים בשמות בהקשר הלא נכון וחלק ניכר מזני הפרי הזה הם בעצמם צאצאים היברידיים של הזנים המקוריים ולא בהכרח חופפים בתכונות המקור.
אז בואו נעשה סדר – הפרי שאתם קוראים לו קלמנטינה הוא, בעצם, מנדרינה. שהוא אחד מפירות ההדר המקוריים. כלומר, המנדרינה היא אחד מארבע מינים, בלבד, של הדרים שהיו בטבע הרבה לפנינו. טיפוח והכלאה של ארבעת מיני המקור האלה (עליהם, נמנים גם האתרוג והפומלה) נוצרו רוב פירות ההדר שאנחנו מכירים היום וזה כולל את התפוז, האשכולית והלימון.
אז האם המנדרינה שאנחנו אוכלים היום זהה למנדרינות שצמחו בסין לפני שאבותינו ירדו מהעצים? לא בדיוק. כי גם המנדרינה בויתה וטופחה ונוצרו לה הרבה מאוד זנים וזה מוביל אותנו לקלמנטינה. אגב, השם מנדרינה, מרמז על מקורו הסיני של הצמח, כידוע מנדרין היא השפה המרכזית בסין.
אז התחלנו בסין, אבל עצי ההדר התפשטו ממנה אל המזרח התיכון ואירופה כבר בראשית האלף הראשון לפנה"ס ואחד המקומות שבו הפרי הזה התאקלם בהצלחה היה החוף הצפון אפריקאי.
הסחר של המנדרינות של צפון אפריקה, עבר דרך נמל טנג'יר מול מיצרי גיברלטר והחל מסוף המאה ה-18 מכונות המנדרינות שהגיעו ממנו (ואלו היו המנדרינות הנפוצות באירופה) 'טנג'ריות', ובמקומות מסוימים השם הזה משמש עד היום; לעיתים עבור מנדרינות שלא שמעו על טנג'יר מעולם.
אז מה זו, קלמנטינה? אוקי, באופן מפתיע אנחנו נמצאים במקום הנכון – טנג'יר. כלומר בערך, מעשה במיסיונר צרפתי בשם קלמאן רודיה שחי באלג'יר, בלב אזור גידול של מנדרינות, מהאזור בו הם נודעו כטנג'ריות. המיסיונר המשועמם, החל לטפח זנים להנאתו ואחד הזנים האלה היה זן של מנדרינה קטנה במיוחד שהייתה מתוקה מהרגיל ומתקלפת בקלות.
הזן הזה, שנקרא על שמו 'קלמנטינה', הפך פופולרי במיוחד והחל מתחילת המאה העשרים הפך לזן המנדרינות העיקרי במערב והשם קלמנטינה עשה קניבליזציה לשם מנדרינה ומשלב מסוים כבר לא היה שם של זן (או לייתר דיוק משפחת זנים) אלא מילה נרדפת למנדרינה (כמו טנג'רינה בשעתה).
כאמור, עד ראשית שנות החמישים פרדסי המנדרינה בישראל התבססו על זני קלמנטינה (וכך השם הזה הפך שגור אצלנו), אך מאז חלפו הרבה מאוד לילות טרופים במכון וולקני שפיתח משפחה של זנים שלא זו בלבד מתאימים יותר לאקלים ותנאי הקרקע בישראל אלא מציגים קליפה קלה יותר לקילוף, מתיקות גבוהה יותר והרבה פחות חרצנים – כך שעד מהרה דחקו זני מכון וולקני כמו אור, אורה ואורי, זנים שלא היו מבוססים על קלמנטינות אלא על מנדרינות אחרות, את הקלמנטינות שסבתא שלנו הכירה.
בלגן? קצת, אבל בסוף מה שחשוב לזכור זה לא את השם של הפרי, אלא את הקלות שבה הוא מתקלף ומתחלק לפלחים את הטעם הנפלא של העסיס הכתום העשיר בוויטמין C.
