"יש צנון ויש צנונית.
ודבור ודבורנית.
ושקד ושקדייה.
הללו, הללויה."
מתוך שיר הילדים 'צמד חמד', מילים דודו ברק, לחן שייקה פייקוב.
אז מה הסיפור של הצנון והצנונית?
האם באמת ילכו יחדיו או שבעצם מדובר באותה גברת בשינוי אדרת, או שאם נקודת המוצא היא הצנונית, אז כמאמר המשורר: "זה לא גברת, זה אדון". אז בואו נדבר על אדון צנון ונגלה לכם שלמרות סיומת הנטייה (ית), צנונית אינה צנון ממין נקבה אלא פשוט זן של צנון.
אז למה ה-ית ובכן היא משמשת כצורן גזירה ממין הקטנה. בגדול, צנונית זה צנון קטן. קצת כמו עגבניית השרי של הצנונים. אני יודעת שיש אנשים שנשבעים שמדובר בשני סוגים שונים של ירקות עם טעמים מובחנים. מצד שני יש גם אנשים שמאמינים בקיומה של 'מפלצת הספגטי המעופפת'.
בהערת אגב, קצת הגזמתי כי בין צנון וצנונית מובחנים יהיו הבדלים בחריפות/מרירות/ מרקם ועוד אי אילו ניואנסים של טעם שאני ממש לא מזלזלת בהם. אז בקיצור כשזה מגיע להבדל בין צנון לצנונית הגודל הוא הקובע. אם זה קטן ומגיע כחלק מלהקה שלמה מדובר בצנונית (למעשה בצנוניות); אם זה גדול ובודד זה הצנון. בכל מקרה אנחנו מדברים על זנים של צנון, אז בואו ניזכר במה מדובר.
צנון הוא ירק שורש ממשפחת המצליבים כאשר החלק שאנחנו אוהבים לצרוך הוא החלק החבוי באדמה דמוי הפקעת, או כפי שנכון יותר לקרוא לו: אשרוש. על פי רוב קליפתו תהיה סגולה ותוכו לבן, אך יש מספר וריאנטים בין זנים שונים בעלי קליפה כהה ובהירה במיוחד ויש גם צנונים עם 'בשר' בגוון יותר ורדרד.
את הצנון נהוג לרוב לצרוך במצב טרי (חתוך, פרוס או מרוסק), אך יש מטבחים אסייתיים בהם מקובל גם להקפיץ רצועות צנון וגם במצב כבוש או מוחמץ הצנון יודע להצטיין.
באופן אישי אני לא יכולה בלי החריפות המרעננת שלו בסלט ונוהגת גם להגיש רצועות צנון דקות וארוכות (כמעט כמו ספגטי) לצד מנות כמו סביצ'ה או פלטות קרות. האם אני מעדיפה צנון צנונית? נו, באמת זה כמו לשאול האם אוהבים יותר את אמא או את אבא. כשאני צריכה להחמיץ צנון או רוצה סלט בעל מראה פחות חתוך – אשתמש בצנוניות; אך כאשר אני רוצה לרסק שבבים בפומפייה או לפרוס רצועות צנון דקות אבחר באדון צנון. בכל אופן, השבוע בארגז תמצאו צנונים וצנוניות אורגניים שנקטפו ממש אחרי הגשם האחרון.
