שובם של פירות ההדר

אוקטובר 1, 2009

התקופה הכי יפה בעיניי של כל פרי היא בתחילת העונה שלו.

קצת אחרי שהוא הפך להיות בן בית על המדף, כשכבר לא צריך להתלבט אם הוא עדיין בוסר (כי זה ממש לא כיף לתת ביס בפרי בוסר שחיכית כל כך לעונה שלו. במיוחד אפרסמון שמגיב במתקפת ייבוש על כל חלל הפה כאילו אנחנו עדיין בתקופת ייבוש הביצות והוא אקליפטוס).

כשיש מבחר, ומצד שני – עדיין לא התרגלתי לנוכחות שלו מדי, ואני עדיין מרחרחת בהתרגשות את הקליפה לפני הביס הראשון.

זה נכון במיוחד לגבי מנגו, אננס, גויאבה – ותפוזים. כשהם בתחילת העונה שלהם אני מתרגשת מבואו של כל חבר חדש מהמשפחה אלינו למדפים בחנות – קלמנטינה מרגשת בנפרד מהאשכולית ומהתפוזים (בסוף העונה, כשאני כבר קצת שבעה מהם, הם הופכים להיות קבוצת "פירות הדר" אחת בעיני).

אני אפילו מוכנה לקלף אותם ביסודיות – גם את הציפה הלבנה, ואפילו את הפלחים עצמם, בקושי מתאפקת לסיים לקלף לפני שאני זוללת את התכולה. מה מידת המאמץ שאני משקיעה בסוף עונה אתם שואלים? חותכת לחצי – ולמכשיר סחיטת המיץ.

תפוזים בארץ הם סמל לחלוציות, לפרחת שממת הארץ, לפרדסי הפרי שניטעו בכל איזור חדרה.

אחר כך הם הפכו לסמל לשיפור התכנון – היות ועצי פרי הדר צורכים המון השקיה, מגדלים רבים עברו לגידולים אחרים, תובעניים פחות – כמו זיתים למשל. ההדרים הפכו להיות בני בית כאן רק בתקופה הפרסית, אבל השם נזכר עוד קודם (ורלוונטי לחג הסוכות שתכף מגיע): "וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר, כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ-עָבֹת וְעַרְבֵי-נָחַל" (ויקרא, כ"ג, מ').

יכול להיות שדובר כאן על עץ "דר" – על שם העלים שדרים על הענפים כל ימות השנה ולא נושרים. כולם הגיעו מדרום מזרח אסיה במקור, כאשר לא כל הפירות שאנחנו פוגשים היום בחנויות מקורם בטבע: רק המנדרינה, האתרוג, האשכולית והליים (ואחיהם הקטן, בן הזקונים שהתגלה רק במאה הקודמת – ה- Citrus halimii. השאר הם הכלאות, טבעיות או מעשה ידי אדם, למרות שלנו הם נראים "טבעיים" באותה מידה.

בינתיים הגיעו לחנות אשכולית אדומה, תפוז ופומלית. האשכולית נקראת גם "שדוק" באנגלית – על שם מלח אנגלי שהביא את הזרעים שלה איתו וגידל את העץ לראשונה במגרש הביתי, אי שם במאה ה-18.

לארץ האשכולית הגיעה לקראת המאה ה-19, כששתלו כאן המון פרדסים – והתמקמה באיזור פתח תקווה.

התפוז, הלא הוא "תפוח זהב", בהשארת הפסוק ""תַּפּוּחֵי-זָהָב בְּמַשְׂכִּיּוֹת כָּסֶף" (משלי, כ"ה, י"א),". התפוז בדרך כלל מתקתק יותר מהאשכולית שנוטה להישאר חמצמצה גם בשיא בשלותה, אך הקליפה של שניהם מתאימה להכנת ממתקים (יש כאלו שמעדיפים להשתמש לצורך הזה דווקא בקליפה עבה יותר של פומלה, בשביל המרקם).

התפוז הנפוץ, זה שקיבל את הכינוי "ג'אפה" על שם עיר הנמל יפו ממנה היה נשלח לרחבי כל העולם, הוא בעצם השמוטי, ובנוסף אליו ניתן למצוא במהלך העונה גם תפוזי דם הנדירים יותר ותפוזים מתוקים – הנפוצים יותר.

אם יצא לכם להתקל בתפוז עגול בעל קליפה מבריקה, שבקצהו הקרוב לגבעול מתחבא עוד תפוזון קטן – זהו התפוז הטבורי: תפוז עם פרי דיפלואידי (תאום), לרוב חסר גרעינים ומקדים להבשיל.התפוזים, אוהבי החמימות הים תיכונית, הם סמל לסתיו – כשמתחילים לאכול ויטמין סי, להוסיף פלחי לימון לתה החם וגם לחשוב על הקור – כי התפוז לא אוהב קור, הוא צריך לסיים להבשיל לפני שמזג האוויר משתנה.