הדלעת למיניה וסוגיה ביקרה אצלנו במדור לא פעם, לכן החלטתי להסתכל להקדיש את המדור הפעם למבט על כללי על הדלעות העיקריות שנפוצות בישראל (דלעת השדה, דלעת הערמונים, הדלורית והדלעת היפנית), שאת כולן תוכלו לפגוש השבוע בגינה.
כמו שרמזתי, בכותרת המשנה, עבור רוב האנשים האסוציאציה הראשונה של הדלעות היא דווקא חורפית.
לא בכדי הדלעת מככבת ב'ליל כל הקדושים', חג ספק נוצרי, ספק פגאני שמופעים כאלה ואחרים שלו פוגשים לאורך כל מערב אירופה וצפון אמריקה. החג שמתרחש ביום האחרון של אוקטובר לרוב כבר יבשר את בוא החורף והתפאורה ומאכלי הדלעת גם הם בהתאם – הרבה קדירות רוחשות ונזידים מהבילים – נשמע נפלא, אבל לא באמצע חודש יולי.
אז מה עושה פה מבול הדלעות הקיצי הזה ומה עושים איתו?
טוב, אם כבר רפרפתי לסינדרלה, לדלעת יש אכן לא מעט אזכורים והדהודים בתרבות הפופולרית.
הזכרנו את "ליל כל הקדושים', או 'הלואין', אז הדלעת הפכה לאחד האייקונים הגדולים שלו, בזכות מנהג אירי בשם Jack-o'-lantern (ג'ק נושא העששית) שבמהלך המאה ה-19 הגיע לארצות הברית (יחד עם מיליוני אירים רעבים).
בגדול מדובר בגילוף הדלעת לפרצוף מקפיא דם והכנסת נרות שהופכים אותה בלילה למופע די קריפי.
בנוסף, הדלעת מככבת בסדרה ארוכה אגדות שהזכורה בהם היא כנראה האגדה על האישה שגרה בתוך דלעת. ההדהודים הרבים האלה מפתיעים משום שברוב המקומות האלה הסיפור של הדלעת הוא סיפור די חדש.
אמנם, מבחינה בוטנית הדלעת היא חלק ממשפחת הדלועים הנפוצה בכל העולם (המלפפון, הקישוא, המלון והאבטיח הם כולם בני דודים של הדלעת), אך מרבית הדלעות הנפוצות מקורות מצפון אמריקה, כך שיש להניח לפני אמצע המאה ה-17 מעט אירים הכירו את הדלעת.
כן, גם דלעת השדה, גם דלעת הערמונים וגם הדלורית הגיעו ישירות לאירופה ואסיה ישירות מצפון אמריקה. המקרה של הדלעת היפנית, קצת יותר סבוך, אך העיקרון זהה.
מדובר בזן שהגיע ליפן לקראת סוף המאה ה-16 ועבר במהלך השנים השבחה וברירה טבעית שהפכו אותו לזן אנדמי אופייני ליפן. גם הוא כנראה הגיע במקור מעמק המיסיסיפי בו הילדים האמריקאים ("האינדיאנים") בייתו וגידלו זנים שונים של דלעות לפחות אלפיים שנים לפני שהאדם הלבן פגש בהם או בדלעת.
בכל אופן, הדלעת הפכה מהר לבת בית וגידול מקומי במרבית העולם וזה כולל את אגן הים התיכון וארץ ישראל. ראיה לכך שהדלעת היא גידול ותיק (יחסית, לאור העובדה שהיא עולה חדשה מאמריקה) בישראל אפשר למצוא בשם של היישוב הערבי 'כפר קרע'.
בערבית 'קרע' זה 'דלעת'. לאור העובדה שכפר קרע נוסד במאה ה-18, לפני כ-250 שנים, אפשר להניח שגידול הדלעת הייתה אז פרקטיקה נפוצה במחוזותינו.
כאמור, למרות שדלעת נתפסת ירק (כן, טכנית היא יותר 'פרי') חורפי, המעבר מאקלימים שונים ודורות של ברירה טבעית הפכו אותה לצמח שניתן לגדל בכמה מחזורים והיא אינה כבולה לעונה בודדת. אז מה עושים איתה בקיץ? אז ככה, ראשית דלעת היא בעיני האנטיפסטי המושלם.
כשאני רוצה אנטיפסטי אני פשוט לוקחת את אחת הדלעות הקטנות (ערמונים, דלורית או יפנית), פורסת, מכניסה לסיבוב גריל בתנור עם קצת מלח גס – לצנן ולהגיש.
אני אוהבת גם לשלב דלעת בסלט, אפילו במצב טרי (לגרד לסלט שבבים דקים עם קולפן או פומפייה), אך אין ספק שמאכל הדלעת החביב עלי הוא מה שאני מכנה – גספצ'ו דלעת.
כן, ממש כמו מרק עגבניות קר, נסו את גרסת הדלעת. אתם לא תתחרטו.
