איכשהו הפומלה נתפסת אצלנו כבן חורג לפירות ההדר. בשונה מהתפוז, האשכולית, הלימון והקלמנטינה שנתפסים פירות הדר קלאסיים והפומלה פחות.
למה זה קרה? קשה לדעת, אולי זה קשור לזה שקצת יותר קשה לקלף אותה, אבל עובדה. בפועל, הפומלה היא דווקא אחד מפירות ההדר הוותיקים, היא אמנם עברה תרבות, אך בדרום מזרח אסיה עדיין אפשר לפגוש את זני הבר שלה ובכך היא מזכירה את התפוז – דווקא אשכולית, לימון וקלמנטינה הם תולדה של הכלאות.
למשל, האשכולית שביקרה פה במדור לפני שבועיים נולדה בסוף המאה ה-17 כאשר קברניט אנגלי בשם שדוק הגיע לברבדוס וערך הכלאה בין תפוז ופומלה. אגב, למרות שהפומלה היתה מוכרת באסיה אלפי שנים, אותו שדוק היה מי שפרסם אותה באירופה ובאנגלית עד היום קוראים לפומלה שדוק.
מתי הפומלה הגיעה לארץ ישראל? תלוי איך מסתכלים על זה. לטענת הפרדסן וחוקר החקלאות בארץ ישראל שמואל טולקובסקי, הפומלה הובאה וגודלה בארץ ישראל כבר בתקופה הערבית והיא נעלמה כגידול חקלאי בארץ במהלך התקופה העות'מאנית.
בכל אופן, השושלת הנוכחית של הפומלות בארץ ישראל היא פרי יוזמה של צעיר בשם שמואל הולצמן שעלה מאוסטרליה במסגרת העליה השניה בשנת 1910. בדרך מאוסטרליה הולצמן עצר בסינגפור והביא עמו כמה שתילים של פומלה.
בסופו של דבר רק שני שתילים שרדו את המסע, אך הם היוו את הבסיס לזנים הראשונים שגדלו בישראל. למרות שמאז הולצמן חלקות של פומלה גודלו בחלק מפרדסי ישראל, הפומלה לא הייתה פופולרית וחבל. בעשורים האחרונים, הישראלים גילו את הפומלה ולהעריך אותה – ויש על מה.
יש בה סיבים ויטמינים כמו ויטמין C וגם נגזרת של ויטמין B שנקראת ריבופלבין החיונית להתפתחות השיער והציפורניים. חוץ מזה, הפומלה היא פרי טעים לאללה, חמוץ מתוק שכיף לאכול אותו סתם. באופן אישי אני אוהבת ונוהגת לשלב את הפומלה גם בסלטים ופלטות קרות.
בשנים האחרונות החלו לגדל בישראל גם זן נפלא של פומלה אדומה שבעיני היא מוצלחת במיוחד. הקליפה שלה דקה במיוחד (יחסית לפומלה) כך שיותר נוח לקלף אותה והטעם שלה עז ועשיר.
כמו בהרבה פירות אדומים הפיגמנט האחראי על הגוון האדום הוא נוגד חמצון בשם ליקופן שמסייע בהורדת לחץ הדם ולפי מספר מחקרים גם עשוי לצמצם את הסיכוי לחלות בסוגי סרטן מסוימים. בכל אופן, הפומלה האדומה, שהיא גם פרי סתווי מובהק כבר כאן, גם בארגז שלנו.
