הכרובית והברוקולי כבר ביקרו במדור הזה כמה פעמים, אבל לחוד. הפעם החלטתי להקדיש את הבלוג השבועי לשניהם. כמו שתגלו מיד יש עילות מצוינות לחבר את הצמד הזה, הסיבה המיידית היא ששניהם מחכים לכם בארגז השבועי, ועכשיו אחרי הגשם הראשון הם באמת בשיאם.
זו לא הסיבה היחידה, מי שעוקב אחר הבלוג כבר יודע שמבחינה בוטנית גם הברוקולי וגם הכרובית הם בעצם וריאציה על כרוב הבר ואת שניהם אנחנו בעצם אוכלים במצב צבירה של 'פרח'.
מבחינתי, וכמו שתגלו גם מבחינת אחרים, הברוקולי והכרובית הם ה-Power couple של משפחת המצליבים.
אחד הדברים שאני הכי אוהבת בהקשר של הכרובית והברוקולי, זו העובדה שלמרות שהם מאוד מאוד דומים וקרובים – החוויה הקולינרית מבחינת מראה, מרקם וטעם מאוד שונה.
אז מאיפה נתחיל? מההתחלה או כמו שאתם כבר יודעים – כל הדרכים מובילות לרומא. כמו רוב הירקות שפותחו באמצעות ביות כרוב הבר (הכוללים את הכרוב לזניו, הקולורבי ווריאציות נוספות), גם הכרובית והברוקולי נולדו בחלק האירופי של אגן הים התיכון.
אם שואלים את הרומאים הברוקולי והכרובית זו המצאה שלהם ומאחר שההיסטוריה נכתבת על ידי המנצחים, והרומאים עמדו בראש הפודיום במשך 1,000 או אפילו 1,500 שנים (תלוי איך סופרים), אנחנו יכולים לבחור להאמין להם ולקבל את הטענה.
מצד שני הרומאים לא בחלו בניכוס תרבות והיה להם הרבה מה לנכס. בשיאה של האימפריה הרומית במאה השנייה לספירה כל סנטימטר מחופי הים התיכון היה חלק מהאימפריה. כלומר, אפשר היה לעמוד בחלק הכי צפון מערבי ביבשת אפריקה (במרוקו של היום), בריוויירה הצרפתית ואפילו בחוף בוגרשוב וטכנית עדיין להיות ברומא.
הברוקולי אכן תורבת בשטח איטליה של ימינו, העניין שזה קרה כבר בראשית האלף הראשון לפני הספירה בימים בהם רומא הייתה עדיין עוד עיר מדינה באיטליה. מי שאחראי למהלך לא היו הרומאים אלא דווקא האטרוסקים שבראשית האלף הראשון לפנה"ס היו הכוח הדומיננטי בחלק הדרומי של חצי האי האיטלקי.
מבחינת האטרוסקים, הברוקולי לא היה רק ירק אהוב, אלא גם מוצר שהם סחרו בו עם תרבויות שכנות באזור הים התיכון, כמו למשל הפיניקים. בכל אופן, הם נתנו הרבה כבוד לברוקולי, לרומאים הם נתנו פחות כבוד וזו הייתה טעות.
כי רומא, עם שיטת השלטון הייחודית שפתחה – הרפובליקה, הפכה מהר מעוד מדינה קטנה למעצמה אזורית שבמאה החמישית לפני הספירה כבר בלעה את רוב חצי האיטלקי והתיאבון שלה לא ידע שובע.
אפרופו תיאבון, הרומאים מאוד אהבו ברוקולי ופשוט נכסו אותו כמאכל רומאי. הם נהגו לאכול את הברוקולי במגוון צורות. כמו שאנחנו נוהגים היום, גם הרומאים נהגו להרתיח את הברוקולי.
אנחנו יודעים על מתכונים רומאים שמתארים הכנת ברוקולי ביין, בשמן זית ועם בצל ותבלינים ועוד. בנוסף, הרומאים נהגו לאכול פרחי ברוקולי צעירים טריים לפני כל משתה – מתוך אמונה שהברוקולי מייצב את הבטן ומאפשר לגמוע כמויות גדולות של אלכוהול.
ומה לגבי הכרובית? תודה ששאלתם, כי הרומאים היו חולים גם על כרוביות ויש מצב שאת הכרובית הם אשכרה המציאו. כלומר, פיתחו בתהליך ארוך של ברירה טבעית.
'פליני הזקן', אחד מחוקרי הטבע הכי מפורסמים בהיסטוריה הרומאית שפעל במהלך המאה הראשונה לספירה כתב על הכרובית כך: "מכל זני הכרוב, הכרובית ניחנת בטעם המשובח ביותר".
בהמשך הוסיף פליני עצה פרקטית: "כדי למנוע ריח רע ולצמצם את כמות הנפיחות, מומלץ לסנן היטב את הכרובית אחרי ההרתחה ולשטוף אותה שוב במים לפני ההגשה".
התכונה הזו של הכרובית לא הרתיעה הרומאים שהמשיכו לשמור לה ולברוקולי אמונים ואפשר לראות את זה אפילו במטבח האיטלקי של זמננו. כידוע, האיטלקיים תופסים את עצמם כממשיכי דרכם של הרומאים, גם אם לטענה הזו יש רגליים מבחינה גנטית וגיאוגרפית, היא בגדול מתרסקת כשבוחנים את הקולינריה.
הפסטה, שהיום מאפיינת את המטבח האיטלקי הגיעה לארץ המגף רק בימי הביניים ורבים מחומרי הגלם הקלאסיים במטבח האיטלקי כמו העגבנייה, הפלפל והתירס הגיעו אליה רק במאה ה-16 (הפיצה בכלל נולדה במאה ה-19).
למזלם של האיטלקים, נותרו כמה ירקות שהיו נפוצים ברומא ההיסטורית והברוקולי והכרובית הם שניים מהבולטים שבהם ויש בהחלט מאכלים מסורתיים, בעיקר בחלק הדרומי של איטליה, שעדיין מהדהדים את הטעמים של האימפריה הרומית ואת האהבה של הרומאים לירקות ממשפחת המצליבים.
לכן, אסיים בציטוט של הקיסר דיוקלטיאנוס (שכבר שמתי פה פעם, אבל זה באמת בומבה של ציטוט), מי שנחשב לאחד הקיסרים המוצלחים בתולדות רומא והיחיד שהחליט לפרוש ולצאת לפנסיה ביוזמתו.
כשנה לאחר הפרישה הגיעה אליו משלחת נכבדים רומאים והתחננה שיחזור לכס הקיסר. זה מה שהוא אמר להם: "אם הייתם רואים את הכרוביות הנפלאות שאני מגדל, לא הייתם באים אלי עם הצעה כל כך טיפשית".
