אני אהמר שסביר מאוד להניח שחלקכם לא שמע מעולם על גיבורת המדור שלנו השבוע, ומן הסתם תופתעו לנוכח העובדה שירק מוזר שנקרא מיזונה הוא כנראה אחד מצמחי המאכל המבויתים העתיקים ביותר. מתי זה קרה? לא ממש ברור, אך בני אדם מגדלים את הצמח הזה כגידול חקלאי מובחן כבר לפחות 3,000 שנה. איפה? כאן התשובה ברורה — ביפן.
לפני שנצלול להקשר היפני, אולי כדאי שאתעכב רגע ואסביר מה זה בכלל מיזונה. רואים את התמונה המצורפת? זו מיזונה, נשבעת לכם שזה לא רוקט. אז כן, מיזונה היא אכן ירק עלים ממשפחת המצליבים (כלומר היא קרובה מדרגה שלישית של הכרוב וצאצאיו), אך מוצאה משושלת שפחות מוכרת כאן. כאמור, לאורך רוב ההיסטוריה (וכנראה גם לפניה) המיזונה הייתה סיפור לגמרי יפני. אני כותבת "יפני", אך בעצם ניתן לדייק אפילו יותר, כי ביפן עצמה היא מזוהה עד היום עם העיר קיוטו.
קיוטו שימשה כבירת יפן יותר מאלף שנה (מ-794 עד 1868), והחקלאים באזור העיר נהגו להביא למקדשים מנחה לקיסר. המיזונה הייתה מאוד נוכחת במנחות האלה, ובכלל היא נחשבת ל"ירק בה"א הידיעה" של קיוטו ונוכחת מאוד גם בקולינריה שמייצגת אותה.
מה בעצם כל כך מיוחד בירק העלים הזה, שמזכיר במראהו ירקות עליים כמו רוקט או גרגר הנחלים? ובכן, למיזונה יש טעם מובחן ייחודי, שהדבר הכי קרוב אליו שאני יכולה להעלות בדעתי הוא טעם של חרדל טרי (שלא במקרה, גם החרדל הוא צמח ממשפחת המצליבים). ואכן ברחבי עולם המיזונה ידועה גם בכינוי "חרדל יפני".
טוב, אתם בטח חושבים לעצמכם, מה הסיפור עם עוד עלה ירוק שאפשר לשים בסלט? טכנית, אתם צודקים. כשיש לי הזדמנות להניח יד על מיזונה טרייה ואורגנית, מיד מרגישים את הטעם החרדלי והמעט מריר שלה בסלטים שאני מוציאה מתחת ידי — מודה באשמה. ותאמינו לי, גם אם כל זה היה מסתכם רק בסלט הייתי יכולה עכשיו להישיר אליכם מבט נחוש ואמיץ ולהגיד: "אני ממליצה בחום על המיזונה".
אבל בקולינריה היפנית המסורתית הקונספט של סלט לא היה ממש קיים. היפנים אמנם אכלו לא מעט ירקות חיים, ומלפפון חתוך או צנון דייקון קצוץ אפשר היה לפגוש כמעט בכל ארוחה, אבל דווקא את המיזונה צרכו באופן שונה, והיא שימשה בסיס למרק או ירק שמשולב בתבשילים. גם אני אוהבת לשלב אותה במרק יפני על בסיס מיסו, ומוצאת שהיא מעניקה לו טעם וארומה חרדליים נפלאים שהופכים את החורף לקצת יותר שמח.
