מה הקשר בין ירקות ממשפחת המצליבים לשוקולד בלגי? אין שום קשר, זו אסוציאציה פרטית שלי, אבל אני לגמרי עומדת מאחוריה. אין ספק שהצאצא המתוק ביותר של כרוב הבר (תרתי משמע) הוא כרוב ניצנים.
תזכורת: כרוב הבר הוא הצמח ממנו בויתו רוב הירקות המצליבים שמקורם באירופה: הכרוב, הכרובית, הברוקולי, הקולרבי וכרוב הניצנים שהוא הרבה יותר מסתם ירק חמוד.
למה בלגי? ובכן, יש עדויות שכבר הרומאים (כן, שוב פעם הם) פתחו מיני כרובים גמדיים ולמעשה אתפלא אם לא. אבל במאה השישית האימפריה הרומית המערבית קרסה. אמנם נותרה האימפריה הביזנטית שראתה את עצמה, בצדק, כממשיכת האימפריה הרומית, אך היא כבר הייתה בעלת מרכז גיאוגרפי ותרבותי אחר (היא החליפה את הלטינית ביוונית) והרבה מסורות שאפיינו את החלק המערבי פשוט אבדו ונשכחו וזה כולל לא מעט זנים של ירקות.
מהמאה השישית למאה התשיעית אירופה הייתה שקועה בכאוס והתפוררות ורק כאשר קרל הגדול והכנסייה הקתולית יצרו את הוורסיה הקדומה של 'איחוד אירופה' בראשית המאה השמינית הוסב סדר חדש.
לקרוא למה שהתרחש באירופה במהלך ימי הביניים כ'סדר' זו סוג של הגזמה פרועה. הממלכה האדירה של קרל התפצלה לעשרות ממלכות ונסיכויות שלא הפסיקו להסתכסך ביניהם במשך אלף שנים, אך הייתה תבנית ועיקרה שיתוף פעולה בין הכנסייה הקתולית למעמד האצולה שבסופו של דבר הוביל להפיכת אירופה למרחב הרבה יותר אורבני ומודרני לשעתו – וזה מוביל אותנו לבלגיה.
בלגיה, כמובן אינה קיימת בימי הביניים (היא נולדה רק ב-1831 ונטלה את שמה משמו של שבט גאלי שהוכחד כבר על ידי יוליוס קיסר במאה הראשונה לפנה"ס), אך האזור שיהפוך לבלגיה והולנד שכונה 'ארצות השפלה' הפך החל מהמאה ה-11 למה שאפשר לכנות: עמק הסיליקון של ימי הביניים.
האזור שהשליטה עליו נדדה בין דוכסות בורגונדי מצרפת לבין הממלכה הרומית הקדושה וספרד, הפך למרכז עולמי של תעשיית הטקסטיל, המתכת ועוד הרבה סחורות מבוקשות וערים כמו ברוז, גנט ובעיקר בריסל נמנו על העשיריה הפותחת של ערי אירופה.
בתחילת המאה ה-13 בריסל הפכה למטרופולין העשיר בעולם וזה התבטא בהרבה דברים – גם בעושר הקולינרי. עד היום שמו הלועזי של כרוב ניצנים הוא Brussels sprout (ניצני בריסל) והשם הזה בהחלט הולם את ההשתלשלות ההיסטורית ואת הופעתו המחודשת.
לא במקרה האזכורים הראשונים שלו בכתובים מגיעים מהאזורים שהפכו בהמשך לבלגיה. זה המקום להזכיר שגם בימי הביניים היה כבר מעמד בורגני (בעיקר בערים כמו בריסל) שרצה חיים טובים וקולינריה טובה. בעידן שקדם לגילוי אמריקה (על תפוחי האדמה, הדלעות, העגבניות, הפלפלים ועוד ועוד), מצאי ירקות המאכל היה מוגבל ומי שנשא ברוב העול היו ירקות כמו לפת וכרוב.
על מרכזיות הכרוב במטבח הצפון אירופאי אני באמת לא צריכה להכביר מילים. העניין שבעלי האמצעים (שגם יכלו להרשות לעצמם בשר ודגים) רצו יותר. במושגי הנדסת המזון ופיתוח הזנים ארצות השפלה היו שיא הקדמה, בהמשך כשיהיה הפיצול בין ארצות השפלה הדרומיות (בלגיה) לצפוניות (הולנד) ההולנדים יהפכו לאלופי העולם לפיתוח זנים (בין היתר הם יהפכו את הגזר ל'כתום'), אבל במאות ה-13 וה-14 הבכורה הייתה של ערי הדרום העשירות.
בהינתן שירקות שורש ודלועים מהעולם החדש לא היו בסביבה, פטנט כמו כרוב ניצנים היה מעדן מלכים (וסתם סוחרי טקסטיל עשירים). בשונה מהכרוב הגדול שבסוף צריך לפרק לעלים, כרוב ניצנים הוא מאכל נגיס וביחס לגרסת המקור המוגדלת הוא גם מתוק יותר, פחות סיבי ומשלב רכות ופריכות – בדיוק משהו שהיינו רוצים להגיש כחלק מתבשיל קדירה או תוספת מוקרמת. בימי הביניים המאוחרים בגזרת הירקות הטרנדים והחדשניים – כרוב ניצנים הוא המלך.
בואו נזכור עובדה פשוטה, הרבה יותר קל לגדל כרוב רגיל והוא הרבה יותר משתלם קלורית (יש פשוט יותר כרוב). העובדה שכרוב ניצנים, גידול מסובך יותר שמן הסתם יועד, לפחות בעשורים הראשונים לגידולו, לשמנא וסלתא של אירופה.
היום הירק הזה הרבה יותר זמין ונגיש, אך העיקרון לא השתנה יותר קל ומשתלם קלורית לגדל כרוב רגיל ואנחנו בעולם של עצלנים אז מרבית כרוב הניצנים שכן מגודל מגיע לתעשיית המזון הקפוא. כרוב ניצנים קפוא זה נחמד, אבל כרוב ניצנים טרי זה מעדן עם ארומה בלגית משובחת והשבוע הוא גם מבקר בגינה.
