אפתח בהתנצלות, מאז ה-7 באוקטובר, לא הצלחתי לחזור לעצמי וגם את הבלוג הזה זנחתי.
אבל החיטה צומחת שוב וגם אנחנו לא הולכים לשום מקום.
הפעם, באופן חריג, אני אסקור פה פרי שלא תמצאו בארגז השבועי, הוא היה אמור להיות בארגז ואנחנו מבטיחים שהוא יחזור לארגז בקרוב, אבל לא הפעם.
למה? אני מניחה שאתם יכולים לנחש.
לפני שאספר לכם על עגבניית המגי, אני רוצה קצת לדבר על יישובי צפון הנגב והעוטף מהפרספקטיבה שלנו, כמי שמחוברים לחקלאות ולחקלאים.
אם יש אזור בישראל שניתן לכנות אותו בשם 'אסם התבואה הישראלי' הרי מדובר בצפון הנגב ובעיקר האדמה העשירה באזור עוטף עזה. 'התבואה' במקרה הזה היא דימוי לחקלאות בכלל. הרבה מאוד חקלאות.
כל יישובי העוטף קיבוצים ומושבים הם ישובים שגם היום במאה ה-21 המופרטת, חקלאות היא גם היום עיסוק מרכזי שלהם והסיבה בגינה הם נוסדו לפני 80, 70 ו-60 שנים וחקלאים רבים נפלו על האדמה שהם כל כך אהבו.
בקיבוץ ניר עוז נרצח מנהל ענף תפוחי האדמה המיתולוגי של המשק, דוד (סעיד) משה, שעוד בחייו הפך למותג ודמותו המאוירת מעטרת את תפוחי האדמה של ניר עוז.
'זלמן', הוא אריה זלמנוביץ' איש הפלחה המיתולוגי מניר עוז, שגם בעשור התשיעי לחייו הקפיד לצאת כל יום לעבוד בשדות ולהילחם בתוכיי הדררה הפולשים שחומדים את הבוטנים והחמניות של הקיבוץ, נחטף לעזה.
ביישובי העוטף מגדלים הרבה מאוד חקלאות קונבנציונלית אך באזור גם הרבה מאוד משקים אורגניים שאנחנו עובדים מולם שנים רבות. לשמחתנו, ככל הידוע לנו, החקלאים שאנחנו עובדים מולם שלמים בגופם, אך המלחמה פגעה בהם בהרבה דרכים אחרות: פגיעה בחלקות ומתקנים, בריחה של עובדים ובחלק מהמשקים, גם כורח לפנות את המשק.
לכן, בחודש האחרון אין לנו את הבננות הנהדרות של מרסלו טרגרמן ממושבי שדי אברהם בחבל אשכול ואנחנו מאוד מתגעגעים לתוצרת הטריה של אבי חביביאן ממשק אורגניקא במושב הודיה.
מה שמביא אותנו לעגבניית המגי (שום קשר אלי ולשם המותג שלנו). בעבר כבר חפרתי פה על עגבניות ועל האופן המהיר בו הן התאקלמו בעולם הישן אחרי שהספרדים הביאו את הפרי הזה מדרום אמריקה.
אצלנו בשכונה מגדלים וצורכים עגבניות כבר למעלה מארבע מאות שנים. אז בואו נדלג על הפרק הזה וגם על הפרק הקדום של העגבנייה בתפריט האצטקי ששילב אותה ואת הפלפל החריף עם בשר אדם.
כמה וכמה זני עגבניות מעולים פותחו בישראל. את האגדה (הלא ממש מדויקת) על עגבניית השרי אתם מכירים, אבל לצד הכתר הקצת מפוקפק הזה פותחו פה באמת זנים נפלאים כמו התמר (שגם ממנה יש לנו השבוע רק מעט מאוד סחורה) ואת עגבניית המגי שפרצה לחיינו בעשור כפיתוח משותף של הפקולטה לחקלאות ברחובות וחברת הזרע, האחרון ובעיני, באמת מדובר בעגבנייה המושלמת.
זה מתחיל בממדים שלה, היא לא 'עגבניית שרי', אך לרוב היא מגיעה בגודל ביניים שאני מוצאת שהוא הכי מוצלח לעבודה (או סתם לנעיצת שיניים בעגבנייה טרייה שהרגע נקטפה), תוסיפו לזה את הצבע האדום הממש עז, המרקם שהוא ממש בול והטעם, או הטעם של עגבניית מגי שאין כמוהו. סליחה, יש לי ממש סוג של 'קריז', לעגבניית מגי והשבוע גם אני נדרשת לדחות סיפוקים.
