כמו במקרה של מרבית הישראלים, המפגש הראשון שלי עם אננס היה בתיווך של קופסת שימורים. לא התלוננתי, אננס מקופסה היה מעדן (וגם היום מתפקד אצלי כסוג של גילטי פלז'ר), אבל ההכרה שאננס הוא גם פרי אמיתי שמגיע במצב טרי הגיעה הרבה יותר מאוחר.
זה לא שלא הכרתי את הצורה האייקונית של הפרי (תודה לך בוב ספוג!), אבל רגשית זה היה כל כך רחוק ואקזוטי שעבורי אננס היה לגמרי משהו שגדל בקופסה. אפילו המפגש הראשון שלי עם אננס בתצורה שונה היה רחוק מאוד מהמראה שבעשור האחרון שגור בישראל; זה היה קינוח בלתי נשכח במסעדה סינית מקומי – 'אננס בלהבות'.
אז מה הפלא שכמו רבים חשבתי שאננס הוא פרי שמגיע מהמזרח הרחוק. האמת שונה, כי האננס הוא פרי הרבה יותר מתעתע ממה שחושבים. את הרמז למוצא המקורי של האננס, אפשר למצוא בשם שהתגלגל גם לעברית עדיין מהדהד את השפה הילידית שדובריה, באזור ברזיל של ימנו, נכחדו לפני מאות שנים והמילה האינדיאנית לפרי 'אננה', שמשמעותה בפשטות – 'פרי טוב', עדיין מבצבצת גם בשם העברי המודרני -'אננס'.
אז כן, האננס הוא פרי טרופי, אבל מהרבה בחינות הוא לא שונה דרמטית מתפוח האדמה, הפלפל, התירס והעגבנייה שהגיע אל העולם הישן (אירופה, אפריקה ואסיה) רק בעקבות גילוי אמריקה במהלך המאה ה-16. כגידול טרופי הוא נקלט מהר במדינות בדרום מזרח אסיה כמו תאילנד והפיליפינים, עד שהיום הוא מזוהה איתן יותר מאשר עם המוצא הדרום אמריקאי שלו.
מצד שני, באירופה הוא התקבל באופן הרבה יותר אמביוולנטי. נכון, שקשה לגדל אותו באירופה, אבל זה לא בלתי אפשרי והחל מהמאה ה-17 שימוש ב'חדרי שמש' (האב הקדמון של החממה המודרנית) לגידול פרחים אקזוטיים או עגבניות כבר היה נפוץ במערב וצפון אירופה.
בנוסף, האננס העטוף קליפה קוצנית הוא פרי יחסית עמיד שהיה יכול לשרוד את מסעות הסחר לאירופה ואכן שרד ובכל זאת, לא הפך לחלק מהקאנון הקולינרי. כשמשווים, באספקט הזה, את הפרי הנהדר לכמה פירות וירקות שחצו את האטלנטי יחד אתו והיום לגמרי מזוהים עם המטבח האירופאי, קל להבין את הפליאה.
בואו ניקח את איטליה כמשל, האיטלקים אינם יכולים להתנער מהיכרות מוקדמת עם אננס, הרי קולומבוס עצמו היה איטלקי ועדות כתובה בשפה האיטלקית על הפרי הזה אנחנו מוצאים כבר ב-1495 מפי סוחר מגנואה שהצטרף למסע השני של קולומבוס. כשחושבים על זה, האננס הגיע לתודעה האיטלקית עוד לפני העגבנייה (שגם המסע שלה לחך האירופי היה ארוך ומפותל הרבה יותר ממה שנהוג לחשוב), כשחושבים על זה שהעגבנייה היא היום חלק בסיסי ובלתי נפרד ממה שאנחנו תופסים בישול איטלקי מסורתי, העניין הזה פחות מובן מאליו וזה מוביל אותנו לפיצה.
המאכל המסורתי הנפוליטני המושתת על רוטב עגבניות הוא סוג של סמל לאומי באיטליה. בעשורים האחרונים השילוב של פיצה עם אננס (מותגה תחת פיצה בסגנון הוואי) הפך פופולרי בכל העולם, כלומר ברובו. באיטליה עצמה השילוב הזה של פיצה עם אננס נתפס כמו סוג של חילול קודש.
בכל אופן, למרות חיבתי העזה לאיטלקים (עומד מהתקופה שקראו להם רומאים) ולמטבח האיטלקי, בוויכוח הזה אני בצד של האננס – שהוא תוספת אדירה לפיצה. אז פיצה עם אננס זה אחלה, אבל מדובר בפרי שהוא כשלעצמו סוג של מנה עיקרית של טעם טרופי חמוץ מתוק ומרקם עמוק וזהוב שאפשר לשלב באלף מאכלים וקינוחים, ואפשר פשוט לקלף ולחתוך וההממ…
