אצלי גשם ראשון של חורף הוא תמיד הזמנה לחליטה חמה של עשבים והוא תמיד לוקח אותי לכוס 'התה' המושלמת, זו שזכיתי לשתות לפני שנים רבות במזג אוויר סוער במיוחד בזמן שנקלעתי למאהל בדואי בצפון הנגב. לא אלאה אתכם בסיפור שמאחורי הסיפור, אסתפק בהתמקדות בכוס התה האלוהית שהוגשה לי.
אני כותבת 'תה' אבל לא היו בה עלי תה, למעשה המרכיב העיקרי בחליטה הזו היה זן מקומי של מרוות בר שלוקט באזור – אני אפילו לא יודעת איזה זן.
יש בישראל לא פחות מ-23 מינים וזנים של מרוות בר, ובכמה מהם נוהגת האוכלוסייה הערבית המקומית בגליל ובנגב ללקט ולהשתמש, הן בחליטות והן כצמח תבלין, כמו שעושים פה לפחות 5000 שנה – החליטה העשירה הזו הפכה עבורי לבלתי נשכחת ומאז אני גרופית מושבעת של המרווה.
זני הבר של המרווה הם בין צמחי התבלין והמרפא שהאדם גילה, אינטואיטיבית, הרבה לפני שהייתה היסטוריה כתובה, הוא פשוט ראה את הצמח, פגש בארומה הייחודית ובהרבה שנים של ניסוי וטעיה וידע דורי שעבר במשפחה, המרווה (כנראה מהזן שהיום מוכר בשם 'מרווה משולשת' או 'מרווה ערבית') הפכה לחלק בלתי נפרד מהמרחב הן כצמח מרפא והן בקולינריה – וכאשר חולטים מרווה שני השימושים האלה מקבלים ביטוי מפואר.
השימוש הרפואי במרווה מתחיל בשחר ההיסטוריה, כך שלא מפתיע שהתיעוד הראשון של המרווה מופיע גם אצל המתעדים הראשונים של ההיסטוריה – היוונים הקדמונים האמינו ששתייה סדירה של חליטת מרווה מטהרת את הדם. המרווה גם לא נעדרת מהמקורות היהודים הקדומים ו'אסף הרופא' (מלומד יהודי שעסק ברפואה כנראה בראשית ימי הביניים) מזכיר את המרווה כתרופה לכאבי אוזניים.
המדע המודרני יודע לספר שיש במרווה תרכובת בשם Thujone שחוסמת פגיעה של רעלנים כמו גם תרכובות בשם פנולים הידועות בתכונות אנטי בקטריאליות – היא בוודאי לא מזיקה. אבל אני פה כי אני אוהבת דברים טעימים ומעניינים והמרווה היא אחד מצמחי התבלין הכי מוצלחים בהקשר הזה. על קסם החליטה כבר דיברנו, אבל אני מסתכלת על המטבח הערבי המקומי ומבינה שהמרווה היא גם תבלין מצוין שהולך עם דגים ובשר, עם מנות חמות וקרות עם קדרות ונזידים – בקיצור מומלץ.
כאמור, המרווה היא צמח שהביות שלו הגיע בשלב מאוד מאוחר, בשל העובדה הטריוויאלית שהיא הייתה מאוד זמינה בלקוט. היום המרווה משולשת היא ערך טבע מוגן בישראל ואסורה לליקוט – אך החקלאות המודרנית מצאה לזה פתרון וכן יש אצלנו מרווה נהדרת בגידול אורגני.
