תות העץ הוא אחד מעצי הפרי שאני אוהבת במיוחד. אני אוהבת אותו לא רק בגלל הפירות הנהדרים שהם קטגוריה בפני עצמה, אלא גם בגלל שזה עץ מרשים שיכול לחיות עשורים רבים, ויש עוד משהו שמבדיל את תות העץ משאר הפירות והירקות המתורבתים – סיפור הביות והתרבות שלו קשור למשהו שונה לגמרי.
התות בוית לפני 6000 שנה לפחות – בסין. מה שהופך את הסיפור שלו למיוחד זו העובדה שהוא לא בוית בגלל הפרי המדהים שלו, אלא בגלל משהו שונה לגמרי. מסתבר שיש עש בשם טוואי המשי שהדבר היחיד שהזחלים שלו אוכלים הם עלים של עץ תות.
למה זה מעניין? כי בשלב בו הזחל הופך לפקעת הוא למעשה טוואי את הפקעת מסיב חלבון עדין וחזק אותו הוא מפריש, הסינים גילו שניתן לארוג מהסיב הזה בדים מרהיבים וכך נולדה תעשיית המשי.
יש אגדה סינית מהאלף השלישי לפני הספירה ששרדה עד היום וממחישה את החשיבות של הגידול הזה בתרבות הסינית עד היום. לפי האגדה, הקיסרית לֵיי דְזוּ ישבה תחת נופו המעטיר של עץ תות אדיר ולגמה תה רותח בספל חרסינה. בעוד הקיסרית מתענגת מהטבע, ארע לה משהו מאוד למה שקרה לאייזיק ניוטון כשישב (יותר מ-4600 שנה אחריה) מתחת לעץ תפוח – מעץ התות צנחה פקעת/גולם עש ישר לתוך התה הרותח. הריאקציה בין המים החמים לסיבי הפקעת שחררה חוטי משי נהדרים וכך החלה אחת ממהפכות האופנה הגדולות.
אז כן, כמה שזה נשמע מוזר תות העץ בוית וגודל לאורך רוב ההיסטוריה לא בגלל הפירות שלו, אלא בגלל שזחלי עש ניזונים מהעלים שלו. זה נכון לסין אבל נכון באופן כללי להתפשטות תות העץ בעולם.
לארץ ישראל תות העץ הגיע במאה השישית לספירה בשלהי התקופה הביזנטית וככל הנראה כניסיון ליצור כאן תעשיית משי, ניסיון שצלח באופן חלקי. במאה ה-12 הביאו לפה הערבים את התות הלבן והתפתחה כאן תעשיית גידול משי ששרדה כמה עשורים יפים לפני שנזנחה – אך התות והפירות שלו נשארו פה הרבה אחרי שסדנאות המשי נסגרו.
כמו לכל עץ פרי אחר לתות יש זנים רבים והיום ידועים כ-17 זני אב. רובם מקורם באסיה באזורי סין וההימלאיה, אך גם בעולם החדש יש באופן מפתיע מספר זני תות.
תות עץ (בשונה לפרי שנקרא 'תות גינה'), תמיד היה מאתגר מבחינה מסחרית. לפחות בדור שלי רוב חוויות התות מקורן בקטיף עצמי מעץ בחצר או בשכונה, היום כבר אפשר למצוא תותי עץ גם בשוק, אך עדיין במשורה.
זני התות נבדלים בצבע, מתיקות אל מול חמיצות, וצורה. צבע של תות עץ יכול לנוע מלבן עד שחור ולעיתים יש מופעי צבע שונים באותו זן. הזו האפגני, המוכר גם כזן הפקיסטני מקורו במורדות ההימלאיה ויש לו מאפיין ייחודי – פירות ארוכים הגדולים לעיתים פי 3 מפירות של זנים אחרים, הוא גם מתוק מאוד ולא מופיע אצלנו כל יום.
