אחת התופעות שהחקלאות המודרנית בעולם הגלובלי הולידה היא 'אימפריאליזם זני'. למה הכוונה? ובכן, כאשר זן אחד הופך טרנדי ומתחבב על צרכנים ושווקים בינלאומיים וכתוצאה מכך חקלאים נוטשים זנים ותיקים והזן החדש הטרנדי משתלט ועושה קניבליזציה של השוק, וזנים אחרים נעלמים או נדחקים הצידה. אחת הדוגמאות הבולטות של התופעה הזו מוצאים בענף גידול התמרים בישראל – ואם נדייק בזן המג'הול.
המג'הול הפך טרנדי מסיבות מצוינות, הוא תמר גדול במיוחד בעל מראה נאה. הרושם שהוא משאיר רק מתחזק כאשר נוגסים בו – מתוק ובעל מרקם נהדר. אין ספק שמדובר בזן פצצה.
אז מה הבעיה? עד לפני 2 עשורים המג'הול היה אחד מעשרה זנים של תמרים שגודלו בישראל. הוא אכן נחשב, בצדק, לתמר הכי נחשק ויוקרתי ומחירו היה בהתאם – גם בשוק המקומי וגם בזירה העולמי.
המג'הול (כמו רוב הזנים המסחריים שגדלים בישראל) מקורו בעיראק והגיע לכאן יחד עם זנים אחרים באמצעות מבצעי הברחת ייחורים שנערכו בשנות הארבעים והחמישים. באופן פרדוקסלי העובדה שעיראק מאז סוף השבעים נמצאת במצב מלחמה ותחת סנקציות, פגעה בענף התמרים העיראקי והעובדה שחקלאים ישראלים למדו לגדל בהצלחה את תמר המג'הול הפכה את המג'הול המקומי לנחשק ומשתלם.
התוצאה: נכון להיום 76% מהתמרים שגדלים היום בישראל, שהם 38 אלף טון של פרי, תמר מזן מג'הול. רגע, אם מג'הול הוא תמר מעולה ואהוב מה הבעיה?
אז ככה, יש כמה בעיות עם אימפריאליזם זני. מגוון גנטי הוא תעודת ביטוח, כאשר גידול מתבסס על זן אחד, הוא חשוף יותר לפגיעה ממזיקים. צריך לזכור שהאבולוציה לא עוצרת לרגע, וקורה שמזיק מסוים (חרק, פטריה, או בקטריה) מפתח יכולות שהזן לא יכול להתמודד איתם. דוגמה מפורסמת מהסוג הזה אפשר למצוא בתחום גידול הבננות.
במשך רוב המאה העשרים רוב צריכת הבננות העולמית התבססה על זן בשם 'גרוס מישל'. למעשה, עד 1950 כל אדם מערבי שאכל בננה אכל בננת גרוס מישל ואז הופיעה פטריה מסתורית ופשוט הכחידה את הזן – תוך שני עשורים הזן הזה נכחד והיום כולנו אוכלים בננה בשם קוונדיש שבשנים האחרונות גם אותה תוקפת פטריה שמאוד קשה להתמודד איתה.
בגידולים בהם יש מגוון זני רחב, הסכנה הזו לא קיימת. אבל זה לא רק הסכנה של היעלמות זן, בסוף לזנים שונים יש טעמים שונים ותכונות שונות. אני מתה על תמר מג'הול אבל מאוד אוהבת גם תמרים אחרים כמו תמר ברהי הצהוב שהוא פרי בקונטקסט אחר לגמרי או כמו תמר חלוואי הנפלא שנמצא ממש עכשיו אצלנו בגינה.
גם החלוואי, כמו המג'הול, הגיע אלינו מעיראק באמצע המאה העשרים, אך הוא זן מאוד שונה. הוא קטן יותר ונאכל במצב חצי יבש ואני מוצאת שיש לו טעם שמזכיר שילוב של טופי וכרמל, מתוק אבל לא מידי, תמר מושלם לחודשי הקיץ וזה לא טריוויאלי שהוא כאן.
כי אם גידול המג'הול לוקח 76% מחלקות התמר במקרה תמר חלוואי מתפרש על פחות מ-3%, פחות מטון פרי בשנה – וכשזה מגיע לגידולים אורגניים, הרבה פחות…
